האם יש חיוב הלכתי לשלם כאשר חונים בכחול לבן? מה הדין אם לא היה מדחן בסביבה והיה ניתן לשלם רק באמצעות טלפון סלולרי שלא היה ברשותי?

תוכן

1. פתיחה.
2. מקור החיוב לשלם על חניה.

א. מדינא דמלכותא.

ב. ז' טובי העיר.

ג. הסכמת הציבור.

נפ"מ בין דד"מ לז' טובי העיר.

3. מסקנה.
4. מה הדין אם חנה במקום שצריך לשלם ולא שילם?.

האם יש תוקף מחייב לחוק שאינו נאכף.

"ואהבת לרעך כמוך".

5. האם ניתן לעשות אומדנא בכוונת העיריה לגבי תשלום החניה.
6. חניה באדום לבן

1. פתיחה

חניה בכחול לבן מותרת בתשלום על פי חוק עזר עירוני[1]. הגבלת משך החניה ברחובות הערים וחובת התשלום נועדה להשיג כמה מטרות: 1. ליצור תחלופה כדי שנהגים רבים יותר יוכלו ליהנות מההיצע המוגבל של מקומות החניה. 2. יצירת הכנסה למפעילי שירות החניה. 3. עידוד הציבור להשתמש בתחבורה ציבורית (במקום לשלם אגרת חניה) על מנת לצמצם את נפח תנועת הרכבים בדרכים, ולשם צמצום מפגעים של איכות הסביבה כמו מפגעי רעש, ריח וזיהום אוויר (מתוך ויקיפדיה).

2. מקור החיוב לשלם על חניה

יש שלוש אפשרויות מהו המקור ההלכתי לחייב לשלם על החניה:

א. מדינא דמלכותא

למרות שמדובר בחוק עזר עירוני, יש שתי סיבות לומר שמדובר בדינא דמלכותא: 1. החובה לציית לחוקי העזר הערוניים מעוגנת בחוקי הכנסת, או במילים אחרות: חוקי העזר העירוניים יונקים סמכותם מחוקי הכנסת. 2. ישנו חוק מיוחד שחוקק בכנסת שיצא מטעם משרד הפנים בנושא החניה. (חוק עזר מומלץ להעמדת רכב וחנייתו, חוזר מנכ"ל משרד הפנים, 21 באוגוסט 2011[2]).

ברם, עדיין לא ברור כיצד להגדיר את חוק החניה, האם חוקי עזר מעין אלה הם חוקי המלכות או חוקי העירייה, שהרי מצד אחד נותן הסמכות לעירייה לחוקק זו הממשלה, ומצד שני מי שסמכותו להגדיר סופית את פרטי החוק ולאכוף אותו זו העירייה.[3]

אם נלך במסלול זה של דינא דמלכותא, לכאורה היה מקום לומר שהדין תלוי במחלוקת הראשונים (רשב"ם ור"ן) האם דד"מ חל מחמת קבלת בני המדינה או מחמת שהקרקע שייכת למלך, והנפ"מ האם יש דינא דמלכותא בארץ ישראל. אולם באמת אין ספק בכך, משני טעמים עיקריים, כמש"כ באורך בספרי ביכורי אביב (עמ' 311-328), ובקצרה: 1. החת"ס (חו"מ מד) ביאר שגם הר"ן מודה לרשב"ם שבדבר שנתקן לתועלת בני המדינה יש דינא דמלכותא גם בארץ ישראל. 2. השו"ע והרמ"א פסקו כשיטת הרשב"ם והרמב"ם שיש דינא דמלכותא בא"י. על כן ברור שיש למדינת ישראל כיום דינא דמלכותא, כך גם פסקו הגריש"א (פד"ר ח"ו עמ' 376-381), והגרע"י (יחוה דעת ה,סד).

ב. ז' טובי העיר

ז' טובי העיר הינם ועד אנשים שהעמידום עליהם הציבור כפרנסים לענייני העיר, והרי הם כאפוטרופסים עליהם (מהרשד"ם יו"ד סי' קעה). תוקף החיוב לשלם על החניה תלוי בשאלה האם יש לעירייה מקומית דין ז' טובי העיר. נצטט מה שכתבנו בביכורי אביב ח"א סי' ס"ו: הגמ' בבבא בתרא (ח' ע"ב) מניחה את היסודות לסמכות בני העיר לתקן תקנות המחייבות את כל הצבור בעיר, ואומרת כך: "רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". ורש"י מפרש "להסיע על קיצתם – לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה". עד היכן מגיעה סמכותם של טובי העיר, והאם בסמכותם להתערב ולהכריע אף בסכסוכים פרטיים, בכך נחלקו הראשונים. המרדכי (ב"מ סימן רנ"ז) בשם תשובת רבינו גרשון כתב "כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי. וכן היא דעת רשב"א בתשובה (ח"א סי' תשכ"ט) "דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל". אולם המהרי"ק (שורש א', י"ד) כתב שלבני העיר אין סמכות לחדש תקנות חדשות אלא רק לאכוף את הצבור על מה שנהוג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במה שיהיה לאחד רווח ולשני הפסד, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם.  כלומר יש כאן שתי נקודות שונות: א. האם יש לבני העיר סמכות לתקן תקנות חדשות מבלי שהצבור ימנו אותם במפורש לכך. ב. אם יש להם סמכות כזו, האם הסמכות היא לתקן תקנות לצרכים ציבוריים בלבד או אף לאנשים פרטיים. שורש המחלוקת הוא האם יש לטובי העיר גדר של בית דין הגדול שעליו נאמר הפקר בית דין הפקר, או שאינם בגדר בית דין לפי שלא אומרים הפקר בית דין הפקר אלא רק בגדול שאין בדור כמוהו, לכן סמכותם תלויה בקבלת הצבור. הגראי"ה קוק בבאר אליהו (סימן ב' ס"ק ט') מבאר שיש כאן רק מחלוקת אחת. השיטה האומרת שיש לטובי העיר כח של בית דין סוברת שהם מותרים לתקן מדעת עצמם בכל העניינים, וממילא אפילו בדבר יש רווח לזה והפסד לזה מותרים לקנוס ולהעניש בכל מה שיראה להם גדר עולם ותיקון בני עירם. השיטה האומרת שאין להם כח של בית דין סוברת שיש להם כח רק להעניש מי שעובר על תקנה שנתקבלה כבר על ידי כולם אך בעניינים אחרים אין כח לתקן או לקנוס בלא דעת כולם, והוא הדין שאינם יכולים לתקן בדבר שיש רווח לזה והפסד לזה.

השו"ע (חו"מ סימן ב') הביא להלכה רק את הדעה הראשונה הסוברת שיש לטובי העיר סמכות של בית דין, והרמ"א הביא את הדעה החולקת, אך כתב שהמנהג כדעה ראשונה. גם תרומת הדשן (כתבים רי"ד) פסק כמרדכי שסמכות טובי העיר יונקת מסמכות בית הדין, ולכן לכתחילה אין למנות לתפקיד אלא מי שכשר וראוי להיות דיין. הלבוש (חו"מ  לז,כב) כתב שמותר לקבל פסולים להיות מטובי העיר, "כיון שקבלום עליהם אנשי העיר הוו להו כמי שאומר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו', שאם לא ינהגו כן להכשיר עדויות כאלו לא יהיה לעולם תיקון לצרכי צבור. מכל מקום לא הכשירו אלא פסולי קורבה, אבל הפסולים משום רשעה לא שייכי להכשיר. לפיכך קהל הממנים עליהם ראשי וטובי הקהל, הרי הם דיינים ואסור להושיב ביניהם מי שפסל משום רשעה".

גם הרמ"א (חו"מ  לז,כב) כתב: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". דברי הרמ"א מתאימים למה שפסק בסי' ב' שהמנהג כדעה הראשונה. הדין הובא להלכה גם בערוך השלחן (חו"מ לז,כב).

ובדיעבד אם מינו לתפקיד ועד טובי העיר מי שאינו ראוי, כתב תרוה"ד שצריך לסלקו מתפקידו. ברם, בזמננו ידינו אינה תקיפה ואין ביכולתנו לסלק חבר מועצה שנבחר למועצת העירייה בצורה חוקית ודמוקרטית, ויעויין בשו"ת הריב"ש (סי' קצה) שכתב: "ועוד דבנדון זה כבר קבלו עליהם כל הקהל אחר כן כל מה שעשו המעמד ההוא בנתינת הספרות ואם כן אף אם היה נפסל המעמד הרי קבלו עליהם כל מה שעשו. ויכול אדם לקבל על עצמו קרוב או פסול (מחמת רשעה) לעדות או לדון, וכדתנן בפרק זה בורר (כ"ד) נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר וכו'. ואפי' הבעל דבר בעצמו, וכדגרסינן בפרק יש נוחלין (קכ"ח) רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו. ובתוספתא (סנהדרין פ"ה סוף ה"א) אמרו אפילו נשבע לו בחיי הקרן אינו יכול לחזור בו, ואין צריך לומר בנדון זה שכבר נעשית הסכמת השנים עשר וידעו אותה הקהל וקבלוה עליהם דסברו וקבילו".

 ולכן בדיעבד, נ"ל הלכה למעשה יש לעירייה היום דין ז' טובי העיר ויש תוקף הלכתי לחוקיה כל עוד אינם סותרים לחוקי התורה. ובמיוחד בעיר ירושלים שרוב חברי המועצה הינם שומרי תורה ומצוות. ועוד שבענייני תעבורה לכו"ע יש תוקף לחוקי השלטון כי מדובר בפיקוח נפש, ואלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

הגדרת סמכות העיריה לגבי מקומות החניה אינה דווקא משום שהם הבעלים הגמורים על הקרקע, כי יתכן שאין לעיריה בעלות ממש על הקרקע ואם רוצה להסב אותו ליעוד אחר צריכה אישור של הממשלה, אולם בוודאי שיש לה סמכות לגבי החניה. והדבר דומה למי שקנה עז לחלבה שיש לו זכות מסוימת בגופה של העז לענין חלבה, ובהגדרה ההלכתית יש לו בעלות על העז לעניין חלבה, וכמו כן יש לעיריה זכות בענייני החניה מאת הממשלה, וזוהי בעלות על הקרקע לעניין קביעת סידורי החניה, וסגי בכך. 

שר העיר

הגמ' במסכת סוכה (לא ע"א) דנה לגבי הבונה סוכה ברשות הרבים: "תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". והלכה כחכמים שהסוכה כשרה משום שקרקע אינה נגזלת והיא כקרקע שאולה, ויוצא אדם ידי חובתו בסוכה שאולה. הדין הובא להלכה ע"י הרמ"א (או"ח תרלז,ג), שפסק שלא יעשה סוכה לכתחילה בקרקע שהיא של רבים, ומיהו בדיעבד יצא, וכתב המשנ"ב (ס"ק י) בשם המג"א שצ"ע מה שנהגו קצת לעשות סוכה ברשות הרבים, ואת"ל דכל ישראל מוחלין, מכל מקום יש לעכו"ם חלק בהם, והעלה שאסור מטעם זה לעשות סוכה ברשות הרבים, משום שהעכו"ם ודאי לא מחלי, ואף שבדיעבד כשרה, מכל מקום לא יברך עליה דהוי ברכה לבטלה. ובביאור הלכה (ד"ה וכן בקרקע) כתב: "אבל מה נעשה במה דאיתא בד"מ בשם הירושלמי והעתיקו הגר"א בביאורו: גמליאל זווגא עבד ליה מטללתא בשוקא, עבר רשב"ל אמר ליה מאן שרי לך? וביאר האור זרוע דעד כאן לא הכשירו רבנן במסכך ברשות הרבים אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה. ואפשר לומר דדוקא בשוקא במקום שמצוי עוברים ושבים ומפסיק עליהם הדרך, אבל לא במי שמסכך בצדי רשות הרבים סמוך לפתח ביתו. וכעין זה העתקתי בפנים מתשובת שואל ומשיב, אחר כך מצאתי בבכורי יעקב שמיקל בזה לגמרי ומטעם אחר, דהא כתב רמ"א בחו"מ סימן קס"ב ס"א דאם נתן המלך רשות להעמיד דלתות במבוי שלהן דינא דמלכותא דינא כי השוקים והרחובות שלהן ויכולים לעשות בהן מה שירצו. ומעתה כיון שהכל תחת רשות המלך, בין הרחובות שבתוך העיר בין אותן שחוץ לעיר, וכיון שהמלכות יש לה רשות למחות ואינה מוחה מסתמא מוחלת על זה לעשות סוכה ברשות הרבים ואין כאן איסור גזילה כלל". משמע מדברי הביה"ל, שאם המלכות מוחה אסור לבנות ברשות רבים.

מכל זה נראה שיש סמכות ל"שר העיר" להקצות שימוש בשטחי רשות הרבים לצורך בניית סוכה פרטית, והוא הדין והוא הטעם שיש לו גם סמכות לקבוע כללי חניה ברשות הרבים ולתת רשות לאדם פרטי לחנות על פי הכללים הללו. אולם החשוקי חמד (ב"ק לא ע"א) נשאל בעניין מי שבנה סוכה על המדרכה ברשות הרבים ומפריע לעוברים שם, וכתב: "ונראה שבעניננו כיון שמפסיק את הדרך ומסכן את הרבים, והרבים אינם מוחלים על זה, לשיטת המג"א אינו יכול לברך על סוכה זו. ואף שהרשויות אינם מוחות, מכל מקום דווקא בזמנם שהמלך ושר העיר היו הבעלים של העיר, ואם הם אינם מוחים יכול לבנות שם סוכה, אבל כהיום שהרשויות אינם אלא שליחים של התושבים, אם התושבים אינם מוחלים ובצדק, כיון שזה מסכן אותם, אסור לבנות שם סוכה". ברור שבעניין החניה "שר העיר" או העירייה הם שליחים של התושבים שבחרו בהם, ולכן יש תוקף לחוקי החניה, שאדרבה באים להסדיר את מקומות החניה באופן שלא יפריעו לתנועת הולכי הרגל.

ג. הסכמת הציבור

אף אם לא נגדיר את העירייה כז' טובי העיר, יש לדון מצד הסכמה של הציבור, וכפי שנבאר. ישנה משנה במסכת בבא קמא (ג,ו): "שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה שניהם פטורין". ובגמ' (שם לב ע"א) מבואר שאם שניהם רצו והזיקו זה את זה שניהם פטורים, ואם אחד רץ ואחד היה מהלך מי שרץ חייב אלא אם כן היה זה בערב שבת שיש לו רשות לרוץ. ומי נתן לו רשות לרוץ בערב שבת? התשובה היא: רשות הרבים שייכת לרבים, ולהם יש רשות להסכים על הסדרי תנועה, והסכמת הציבור היא זו שנותנת רשות לרוץ בערב שבת, ולא נותנת רשות לרוץ ולהפריע להולכים באמצע השבוע. וכן מצאנו לעניין סימטא שניתן לעשות קנין משיכה בסימטא שהיא צידי רשות הרבים (ב"ב עו,ב), למרות שהקונה צריך שימשוך לתוך רשותו או ד' אמות שלו. והטעם שהקנין מועיל, משום הסכמת הרבים להקנות לזמן קצר ד' אמות לקונה (כעין חניה לזמן קצר) כדי שאנשים יוכלו ביתר קלות להקנות ולהקנות, אך ההסכמה שזה יתבצע דווקא בצידי רשות הרבים ולא ברשות הרבים ממש ששם עלול לגרום להפרעה בהסדרי התנועה.  

נמצא, שמאחר ורשות הרבים שייכת לרבים (ובעניין זה אין צורך להיכנס להגדרת הבעלות של הרבים האם כדיני שותפים רגילים[4] או כדיני חברה בע"מ או כדין ציבור "שאינו מת", העיקר שאין זה הפקר) יש להם רשות להגדיר הסדרי תנועה ואופני שימוש מוסכמים ברשות הרבים ובצידיה. ממילא, יש רשות לתקן תקנות של תעבורה וחניה לתועלת הכלל. מאחר וכל האזרחים רוצים זכות שווה למקומות חניה ברשות הרבים, התקבלה ההסכמה לקניית הזכות על בסיס כל הקודם זוכה ע"י תשלום ולזמן מוגבל, כפי שמופיע בחוק העזר העירוני.  

הסכמת הציבור יוצרת מנהג, ובשו"ת הריב"ש (סי' שמה) כתב שבדבר שבני המדינה נהגו בו והוא סותר את ההלכה יש למנהג תוקף רק אם בני העיר התנו עליו, אולם אם התקבל מנהג שאינו אינו סותר את הלכה יש לו תוקף למרות שבני העיר לא התנו עליו, ואין צריך לז' טובי העיר. הוא מדבר שם על דיני ממונות לסוגיו, ונראה שהוא הדין בענייני תשלום חניה שהוא בכללם.

הרב ברוך פז הגדיר פן נוסף, שיש חובה לשלם מיסים מכח חובת הציבור לספק צרכי ציבור. כלומר, יש לציבור הוצאות כגון כבישים  חשמל וכו' וכל אחד צריך להשתתף בהוצאות. ממילא הנפ"מ שהציבור יכול למחול כגון המנהג למחול על סכומים קטנים שלא לדווח עליהם למס הכנסה או לשלם ללא קבלה וכו'. בעקבות דבריו אולי אפשר לומר, שתשלום החניה הוא כתשלום מס לעיריה כדי שתוכל לתקצב את ההוצאות הדרושות לניהול העיר, ונבדל משאר המיסים בכך שהמס הזה הוא מס רשות שנדרש רק ממי שמשתמש במקומות החניה של העיריה ולא מכל התושבים.

נפ"מ בין דד"מ לז' טובי העיר

1. דינא דמלכותא מוגבל לתחומים מסוימים שהם לטובת המלך (שו"ע חו"מ שסט,ט), אולם דין ז' טובי העיר נותן סמכות רחבה יותר משום שהוא כבית דין הגדול.
2. דד"מ בא"י נתון במחלוקת ראשונים, מה שאין כן דין זט"ה. (כאמור, להלכה למעשה יש למדינת ישראל דד"מ לכו"ע בעניינים שתוקנו לטובת בני המדינה).
3. דין זט"ה שייך רק באנשים הראויים לדון, ולדד"מ אין את ההגבלה הזו.
4. היות שלזט"ה יש גדר בית דין הגדול לגבי העיר יש מצוה לשלם מיסים כגון מס חניה, אך אם זה כדין ועד נבחר בלבד או דמ"מ או הסכמת הציבור אפשר שיש רק התחייבות לשלם ותו לא.
5. אזור יהודה, בנימין ושומרון הנתונים רשמית תחת שלטון צבאי ולא ממשלתי, יתכן שיש להם דין של ז' טובי העיר או "שר העיר", ולא של דינא דמלכותא.
6. במקרים שיש חוק ברור אך ישנו מנהג בציבור לנהוג אחרת (כפי שיתבאר לקמן לגבי מי שחנה ולא שילם באופן אקראי).

3. מסקנה

מחמת לפחות אחת מהאפשרויות לעיל יש תוקף לחוקי החניה, ולכן לכתחילה צריך לשלם על החנייה. ואמנם בפתיחה הזכרנו שיש כמה סיבות לחוקי החניה, וביניהן: 1. ליצור תחלופה כדי שנהגים רבים יותר יוכלו ליהנות מההיצע המוגבל של מקומות החניה. 2. יצירת הכנסה למפעילי שירות החניה. וחכם אחד רצה לתלות את דין חובת התשלום בנפ"מ בין הסיבות, לסיבה הראשונה אין חיוב ממוני לשלם מאחר שמטרתה רק לשמר תחלופה, ואילו לסיבה השניה יש חובת תשלום. אולם למעשה, נראה שלאחר שכבר הוחלט על חובת התשלום, מאחר וכל הסיבות נכונות, מאיזו סיבה שתהיה יש תוקף וחיוב לשלם.

 אולם במקום שחל פגם מצד הרשות המקומית כגון תמרור לקוי, מדחן פגום, סימון צבע לקוי וכדו' הנהג אינו נדרש לשלם עבור החניה. לכן, במקום חניה שאין מדחן כלל וניתן לשלם רק באמצעות טלפון סלולרי יש לענ"ד טענה חוקית לומר שהרשות המקומית לא אפשרה היצע מספק של אפשרויות תשלום (עיין בעמ' 5 בנוסח החוק של הכנסת[5]), ועל דעת זה לא תקנו. 

4. מה הדין אם חנה במקום שצריך לשלם ולא שילם?

בחוק העזר בעירוני שתיקנה מועצת העיר ירושלים (סעיף 11/ג) כתוב כך:

"השאיר אדם רכב במקום חניה מוסדר על ידי סדרן למעלה מזמן החניה ששולמה אגרת הסדר בעדו, לא יוציאו משם אלא לאחר ששילם אגרה נוספת בעד זמן החניה הנוסף בהתאם לשיעורי האגרה הנקובים בתוספת".

לכן נראה, שעל פי לשון החוק צריך לשלם על זמן החניה שלא שולם. אולם נ"ל שלמרות שאכן היה מקום לחייב לשלם מדין "נהנה", מכל מקום בדיעבד אם חנה ולא שילם ולא קבל קנס, הוא פטור מלשלם, שכך שמעתי שהוא המנהג המקובל. והגע בעצמך, מי ששילם על החניה לשעתיים, ולא הספיק לחזור בזמן אלא התעכב ואיחר חצי שעה, וכשחזר ראה שהפקח לא ביקר שם ולא קבל קנס. האם עליו לשלם בדיעבד על החצי שעה הזו? לא שמענו שמישהו נוהג כך, ונראה שפירוש המנהג הרווח הוא שמי שחונה ללא תשלום הוא מכניס עצמו תחת סיכון של קנס, ואם לא הופיע פקח במקום הוא ניצל לגמרי ואינו חייב לשלם על העבר. והוא הטעם והוא הדין למי שחנה ולא שילם כלל. כאמור, לכתחילה לענ"ד יש חובה לשלם על החניה, ומה שכתבנו כאן לפטור הוא רק בדיעבד במי שנהג כך באופן אקראי, אולם מי שנוהג כך בכוונה תחילה ובאופן קבוע חונה ולא משלם, יש מקום לומר שחייב לשלם אף בדיעבד משום שהמנהג נובע מהסכמת הציבור, ומסתבר שהסכמת הציבור שיש מחילה בדיעבד רק לגבי מי שנהג כך באופן אקראי, ולא למי שנוהג כן בקביעות שאז הוא גזלן.

ואף מצד העיריה נראה שיש מחילה, שהרי אם יצלמו מי שחנה ללא תשלום וישלחו לעיריה, למרות שיש ראיה העירייה לא תתבעו לשלם, וזה מוכיח שיש מחילה על העבר, ובדיעבד אם חנה ללא תשלום אינו צריך לשלם (בעיר בני ברק יש מצלמות שהציבה העיריה, ויכולים לשלוח קנס גם אחרי כמה ימים. מוכח מזה, שהעירייה אינה מוחלת למי שלא שילם בדיעבד, ויצא שהוא צריך לשלם אף כשלא קיבל קנס[6]).   

האם יש תוקף מחייב לחוק שאינו נאכף

אמנם המעיין בלשון החוק העירוני יווכח שתמיד צריך לשלם בדיעבד גם על הזמן שלא שולם, אולם כבר כתבנו במקום אחר (מעשה רשת עמ' 70 סע' ו' ובהערה פ') שאין תוקף הלכתי לחוק שאינו נאכף משום חוסר רצון או חוסר יכולת. הגר"ד ליאור אמר לי שדין זה נלמד מן הירושלמי במסכת סנהדרין (פרק ב' הל' ג'). על פי הגמרא כל זמן ששאול היה חי לא היה לדוד גדר של מלך למרות שכבר נמשח על ידי שמואל, ומזה ניתן ללמוד לעניין מלך שלא אוכף חוק מסוים. וכך מתארת הגמרא את השיחה בין דוד לאביגיל לאחר שנבל קילל את דוד, ודוד החליט להורגו בשל כך: "ותרא אביגיל את דוד וגו' אמרה ליה: מרי דוד, אנא מה עבדית? בניי מה עבדון? בעיריי מה עבד? אמר לה: מפני שקילל מלכות דוד. אמרה ליה: ומלך אתה? אמר לה: ולא משחני שמואל למלך? אמרה לו: עדיין מוניטה דמרן שאול קיים". (בספר ביכורי אביב הערתי שמא יש לפקפק בראיה זו, לפי שמיירי שם בדוד שאומר לאביגיל שבעלה חייב מיתה משום שהוא מורד במלכות, ועל זה השיבה לו עדיין לא נתגלה טבעך בעולם. ומבואר שלא היה נחשב מורד במלכות משום שדוד מעולם לא היה עדיין מלך בפועל, אך אין עדיין ראיה למלך המולך בפועל אך אינו אוכף חוק מסוים. ברם, הדין ודאי נכון ופשוט מצד הסברא). ובהסכמתו שנתן לספר מעשה רשת העיר הגר"ד ליאור להביא מקור חדש, מתלמוד ירושלמי מסכת הוריות (פ"ג ה"ב): "אמר רב חונה כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום שעירה הוות מתכפר לו כהדיוט". כלומר, דוד המלך היה נרדף על ידי אבשלום בנו במשך ששה חודשים, ולמרות שמצד הדין הוא היה מלך, במציאות בפועל לא הייתה לו יכולת אכיפה ולכן לעניין קרבן אין דינו כנשיא שחטא אלא כהדיוט. ולכן, ממשלה שאין לה יכולת אכיפה בעניין מסוים, לאותו עניין אין דינא דמלכותא דינא.

"ואהבת לרעך כמוך"

צריך לשים לב לדבר נוסף, אחת ממטרות החוק היא ליצור תחלופה לאפשר מקומות חניה לרכבים נוספים. במידה ובעל רכב מחנה את רכבו למשך זמן ארוך מהמותר ללא תשלום, אף במידה ולא יופיע פקח ולא יקבל קנס, הרי שמנע מאחרים זכות לחנות באותו מקום. ואפשר שעבר על התקנה  שתוקנה ע"י הרבים, "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה.  

5. האם ניתן לעשות אומדנא בכוונת העיריה לגבי תשלום החניה

שמעתי מפי חכם אחד[7] סברא להתיר לכתחילה לחנות ולא לשלם, משום שלדעתו העירייה מעדיפה שלא ישלמו וע"י כן יתפסו וישלמו קנס, ובאופן זה נכנס כסף רב לקופת העיריה. לדבריו, אין העיריה מתפרנסת מתשלומי החניה אלא מתשלומי הקנסות דווקא, ועל כן אינו עובר אם אינו משלם משום שניחא ליה לעירייה שלא ישלם ויכניס עצמו תחת סכנת הקנסות. ולענ"ד אין לסמוך על זה, מכמה טעמים. ראשית, משום שבממונות איננו סומכים על אומדנות, עיין מהרי"ק (שורש קכט), מהרשד"ם (חו"מ סי' מה), שו"ת רדב"ז (סי' תרע"ח), וכן משמע בגמ' שבועות לד ע"א, ובבא בתרא צג ע"א, שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו. ופירש רש"י שרבנן דרב אחא לא אזלינן בתר אומדנא בממונות. והנה הרא"ש בתשובה (כלל פו סי' א) כתב שמצאנו שבממונות עושים אומדנות והביא שם דוגמאות מהגמרא, ותשובה זו הובאה להלכה ע"י מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' פח) ובשו"ת המבי"ט (ב,קיא). וישנן שתי גישות כיצד ליישב הגמרא שלעיתים סומכת על אומדנות בדיני ממונות, ולעיתים אינה סומכת. גישת המהרשד"ם היא לחלק ברמת האומדנא, באומדנא דמוכח מוציאין ממון, ובאומדנא דלא מוכח אין מוציאין. ואילו המהרי"ק מחלק באופן אחר, אומדנא שבאה לברר איך היה המעשה או אם באה לברר דעת האדם. כלומר, לברר איך היו העובדות אין סומכים עליה כי אין זה בירור גמור שהרי מכל מקום יתכן שהמעשה לא היה כך, אך כאשר אנו קובעים באומדנא איך הייתה כוונת הנותן, פירוש הדבר שאנו פוסקים שכך הייתה הכוונה, וסומכים עליה. והראי"ה קוק בשו"ת עזרת כהן (סי' כט) הביא את דעת המהרי"ק ואח"כ הביא דעה שלישית, דעת ה"ר אליעזר מוורדון הסובר כדעת המרדכי (יבמות סי' צב), שמשמע ממנו דקיימא לן כרבי אחא ולא כדעת חכמים, וכתב שם "נראה שכל הפוסקים, שהם עומדים בשיטת הר"א מוורדון, שהביאם בתשובת מהרש"ם סי' קס"ח, י"ל שהם עומדים בשיטת המרדכי הנ"ל, דס"ל דקיי"ל כר"א דאזלינן בתר אומדנא, ואולי בשעה"ד יש לסמוך עלייהו לצרפם לעוד סניפי היתר". ויוצא מדברי העזרת כהן שבכל מקום שהגמרא סומכת על אומדנא זה לשיטת רבי אחא, שהר"א מוורדון פוסק כמותה. ואמנם הנושא שם הוא עיגון במים שאין להם סוף, וכל שכן שהוא הדין בממונות. והנפ"מ בין השיטות הוא אומדנא דאינה מוכחת, לשיטת המהרשד"ם אין לסמוך עליה, ואילו לשיטת המהרי"ק יש לסמוך עליה אם מדובר בדעת בני אדם ולא בבירור עובדות. ולכאורה, הניד"ד הוא הנפ"מ מאחר ומדובר באומדנא דלא מוכח ובדעת הנותן דהיינו דעת העיריה שנותנת מקום חניה.

אולם פשיטא לי שאין כאן כלל שום אומדנא, לא דמוכח ואפילו לא אומדנא דלא מוכח, כי באותה מידה ניתן לומר אומדנא הפוכה, שהעיריה אינה חפצה כלל בקנסות אלא חפצה בשמירת הסדר הציבורי וכל מטרת הקנסות היא להרתיע את העבריינים שלא יחנו בפעם הבאה ללא תשלום וישמר הסדר הטוב.

ועוד, וביותר, בניד"ד אין כלל מקום לאומדנות וסברות מאחר ולשון החוק הגדרת העיריות כתוב מפורש וידוע לכולם שצריך לשלם על החניה ויש תמרור מפורש המורה על חניה בתשלום, מהיכן נבוא לומר שאין העירייה מתכוונת למה שאומרת וכותבת, ובמקום שיש גילוי דעת מפורש אין מקום לאומדנות. ואם יש מקום ספק אין לעשות חשבונות מדעתנו אלא לפנות לעיריה ולקבל תשובה ממקור מוסמך.

6. חניה באדום לבן

צריך לשים לב, שיש לחלק בין חניה בכחול לבן ללא תשלום שהיא שאלה ממונית גרידא, לחניה במקום אסור שאינו מוגדר לחניה כגון אדום לבן שהיא שאלה של סכנתא, שגורם להפרעה בתנועה ומסכן את הציבור, וחמירתא סכנתא מאיסורא. ומי שחנה באדום לבן, עבר על איסור מחמת שסיכן את הציבור, וודאי שבמקרים מסוימים מותר ואף חובה ומצוה לדווח לרשויות כדי שיסלקו את הסכנה. החובה לציות האיסור לחנות באדום לבן היא פשוטה יותר מחניה בכחול לבן, שפשוט שיש לכל גורם סמכות לתקן למנוע סכנה, ואינו שונה מחוקי התנועה שאלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וכבר כתבו האחרונים שכל דבר שהוא הגיוני וגם אנחנו בעצמנו היינו מחליטים, יש לו תוקף של בית הדין הגדול.

ומלבד זאת אם חוסם את המעבר מותר לפלס דרך לרבים אפילו אם רכבו ינזק, כדברי הברייתא (ב"ק כח.) "תא שמע: הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן – בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס". ובשולחן ערוך (חו"מ תיב,ב) נפסק: "הניח הכד…ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם. ואם נתקל בה והוזק בעל הכד חייב. וכן כל כיוצא בזה. ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור".

אולם לענ"ד אין מקום לחייבו על החניה בתשלום מדין "נהנה". והטעם לכך הוא, שדין "נהנה" שייך רק בשימוש בדבר העומד ליהנות ממנו ונגרם חיסרון לבעלים, כגון חצר דקיימא לאגרא או מקום חניה מוסדר בכחול לבן, אולם החונה באדום לבן האסור לחניה לא גרם חיסרון ממוני, שכן המקום שבו חנה לא היה עביד למיגר לעולם, ונמצא שלא גרם חיסרון ואין כאן דין "נהנה" כלל. 

[1] סמכות הרשות המקומית להתקין חוקי עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו קבועה בסעיפים 250-251 לפקודת העיריות, בסעיפים 14 ו 22 לפקודת המועצות המקומיות ובסעיף 77 לפקודת התעבורה. בהתאם לסמכותה, רשאית הרשות המקומית, בהסכמת שר התחבורה ושר הפנים, לקבוע בחוק עזר הסדרים בעניין העמדת כלי רכב  בתחומה.

[2] http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01927.pdf).

[3] וקצת דומה לדברי המשך חכמה (דברים יז,יא) בביאור שיטת הרמב"ם בגדר "לא תסור", שדימה זאת לדין המלך שיש מצוה כללית מהתורה לשמוע לקול המלך, אך לפרטי מצוות המלך  אין גדרי דין אורייתא.

[4] כך דעתו של הרב יעקב ורהפטיג אב"ד שכונת הר נוף, פאנל איגוד בתי הדין בכנס העולמי ה-28 לדיני ממונות תשע"ט. שוב ראיתי שהרב כתריאל ממכון צומת כתב שיש גדר שלישי שהצבור הם כשותפים, והביא ראיות מתשלום המיסים למלך שאם אחד נשמט ואינו משלם על הקהילה לפרוע עבורו. אולם לענ"ד אין משם ראיה משום שמדובר על מציאות שהייתה נהוגה בזמנו שהשלטון היה מחשיב את כל קהל היהודים כגוף אחד, ומטיל מס גבוה שהיה על הציבור לפורעו. ובמקרה זה אם אחד יתן פחות יאלץ השני לשלם יותר, משא"כ בניד"ד שאם אחד ישמט מתשלום הקנס לא יגרם שמישהו אחר יאלץ לשלם במקומו.

[5] http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01927.pdf

[6] הרב ציון כהן אב"ד קרני שומרון, פאנל איגוד בתי הדין בכנס העולמי ה-28 לדיני ממונות תשע"ט.

[7] הרב אפרים שימלמן אב"ד מודיעין, דיין בד"צ קרית אונגוואר, פאנל איגוד בתי הדין בכנס העולמי ה-28 לדיני ממונות תשע"ט.