תיק 06/19

פסק דין הצהרתי

נשאלנו על ידי ועד בית הכנסת אם מותר להחליף ארונות ספרים של ספריה קיימת, שנתרמה בזמנו לעילוי נשמת קרובים עם שילוט, בארונות חדשים? אם כן, באילו תנאים?

הנדון:

ועדת בית כנסת מתכננת שיפוץ נרחב בספרית בית הכנסת במסגרתו מתכננים להחליף ארונות הספרים של הספריה. דא עקא, יש התנגדות של התורמים של ארונות הספרים המקוריים, שטוענים שהתרומה שלהם תלך לאבדון יחד עם עילוי הנשמה ליקיריהם והשילוט של ההנצחה. ועדת בית הכנסת פנתה לבית הדין להנחיות בנדון.

הפסק:

תוכן הפסק:

1. האם יש לארונות הספרים קדושת בית כנסת?
2. האם ואיך מוכרים כלי בית כנסת שיש עליהם קדושת בית כנסת?
3. עיון בגמרא ערכין ו:
4. ההבדל בין נשתקע ללא נשתקע שם התורם מהתרומה
5. המקורות בש"ס שדנים על שנוי יעוד תרומה
6. האם המקורות בערכין ו. וב"ב ח: דנים בתרומה שנשתקע שם התורם ממנה או לא?
7. עיון בערכין ו.
8. עיון בכמה שאלות בגדר נשתקע שם התורם מן התרומה
9. החילוק בין תרומה של כסף מיוזמת התורם לתרומה שבאה בעקבות גביית חובה של הצבור כאשר שתיהן נתרמו לכיס של הצבור
10. האם יש הבדל בדיני שינוי בין תורם כסף מזומן לבין תורם כלי?
11. האם שלטי הנצחה גורמים לתרומה לדין של "לא נשתקע שם התורם ממנה"?
12. האם מותר להסיר השלט אם מוכרים או נותנים הארונות לאחרים?
13. ההבדל בין נשתקע שם התורם מהתרומה ללא נשתקע
14. פירוש הרא"ש במקורות אלו
15. במקרה שלא נשתקע שם התורם, האם הצבור יכול לשנות התרומה לדבר מצווה פחות מהמטרה לשמה נתרמה או רק למטרה יותר חשובה?
16.  למה יש לספסלים ולווילונות של בית הכנסת קדושה חמורה אבל על הנר והמנורה רק קדושה קלה? האם דין ארונות הספרים כנר או כספסלים?
17.  מה ההבדל בין נשתקע שם התורם מהתרומה ללא נשתקע? האם ההבדל קיים גם בדבר שיש בו קדושה חמורה?
18. לא נשתקע שם התורם מהתרומה
19. נשתקע שם התורם מהתרומה
20. האם הצבור יכולים לבטל הקדושה גוף ארונות הספרים כאשר לא נשתקע שם בעלים מהם, לפי מה שקבענו שיש בהם קדושה חמורה?
21. האם הצבור יכול לשנות יעוד של דבר שנשתקע שם בעלים ממנו רק לצורכי העיר או גם לצורך פרטי?
22. מה פירוש המונח "לשנותה"? האם מכר בכלל או רק מסירת החפץ כמות שהוא?
23. האם מותר לזרוק את הפריט לפח או להפקירו שיתקלקל בחוץ?
24. האם מותר לשנות יעוד חפץ שלא נשתקע שם התורם ממנו לשימוש זהה בחשיבותו לשימוש המקורי או רק לשימוש יותר חשוב?
25. האם מותר לצבור ליתן הפריט במתנה לאחר?
26. סיכום כללי של הפסק:

צריכים לעיין בכמה שאלות בנדון:

1. האם יש לארונות הספרים בספרית בית הכנסת קדושת בית כנסת?
2.     מה הכללים של החלפת ריהוט של בית כנסת? האם הדין שונה אם יש או אין קדושת בית כנסת על הריהוט?

נדון בשאלות אלו והמסתעף בע"ה.

1.       האם יש לארונות הספרים קדושת בית כנסת?

מצאנו בש"ס קדושת בית כנסת על נר או מנורה שנתרמו לבית כנסת (ערכין ו:) – עיין בהמשך באיזו קדושה מדובר – וכן על הבימה ומטפחות הספרים וכו' (מגילה כה:-כו.). מקורות אלו לא פותרים השאלה שלנו. המקור ממסכת מגילה דן בתשמישי ספר תורה היינו הבימה ומטפחות הספרים או על מבנה בית הכנסת עצמו. אין כאן התייחסות לריהוט בית הכנסת. המקור בערכין ו: אכן דן בריהוט אבל זה של הדברים שבאים להאיר את בית הכנסת, האם אפשר להשליך מהם לכסאות, שולחנות וספריה כנדון דידן?

עיין רמב"ם תפילה יא,טו:

"וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת".

ונראה שמקור הרמב"ם מהירושלמי (מגילה ג,א) מובא בר"ן (מגילה ז: בדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי):

"כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת".

ושם הירושלמי מוסיף כמו שמובא שם בר"ן הנ"ל:

"ספסילא וקלטירא כבית הכנסת".

מובא במ"א קנג,טו. משמעות הדבר שכל דבר שמשמש את בית הכנסת דינו כבית הכנסת כולל כסאות, שולחנות וכו'. והיה נראה מכאן שהוא הדין לארונות הספרים של הספריה שגם כן תהיה בהם קדושה שכן בסופו של דבר הם חלק מבית הכנסת.

מיהו יש לעיין, שהמחבר קנג,ז כתב:

"והוא הדין לכל דברי קדושה הנזכרים כאן".

ובמ"ב לז:

"פרוש כגון תיבה ומטפחות וכדומה המוזכר בסעיף ב…"

כאן נראה שהמחבר פירש שהקדושה חלה רק על הדברים המוזכרים במפורש בשו"ע! ואם כן אין מקור שחלה קדושה על ספסלים ויריעות וכל כלי בית הכנסת ודלא כירושלמי הנ"ל!? ובנוסף לכך המחבר השמיט הרמב"ם הנ"ל ש"כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת". ולפי דבריו ז"ל היה נראה שאין קדושה חלה על ספסלים וכו' ולכן גם לא על ארונות ספרים של בית הכנסת!

מיהו נראה קצת קשה לומר שהמחבר משמיט הרמב"ם והירושלמי בלי שבב"י העיר על כך ולכן היה נראה הלכה למעשה לפסוק כירושלמי שיש קדושה על הספסלים והוא הדין על ארונות הספרים של הספריה.

סיכום פרק זה:

קדושה חלה על הספסלים והיריעות של בית הכנסת ונראה שהוא הדין על ארונות הספרים של הספריה כמו שכתוב בירושלמי, מובא במ"א קנג,טו.

אחרי שקבענו שיש קדושה על ארונות הספרים יש לעיין אם ואיך הגבאים יכולים למכור ולהחליף ארונות ספרים אלו של הספריה.

נעיין עכשיו בשאלה זו בע"ה.

2.      ‏האם ואיך מוכרים כלי בית כנסת שיש עליהם קדושת בית כנסת?

המקור המרכזי לעיון בשאלה זו הוא בערכין ו:, נעיין במקור זה בע"ה.

3.      עיון בגמרא ערכין ו:

עיין בערכין ו: :

"ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותו. סבר רבי חייא בר אבא למימר לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה. אמר ליה רבי אמי הכי אמר רבי יוחנן לא שנא אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, מדאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה, משנשקע שם בעליה מותר לשנותה. למאי? אילימא לדבר הרשות? מאי איריא עובד כוכבים? אפילו ישראל נמי! אלא לדבר מצוה וטעמא דעובד כוכבים הוא דפעי אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה, שנייה רחבא ואיקפד רבא… וא"ד שנייה חזני פומפדיתא ואיקפד רחבא ואיקפד רבה…"

רואים במקור הנ"ל שני מצבים:

א.      לפני שנשתקע שם התורם מהחפץ.

ב.      אחרי שנשתקע שם התורם מהחפץ.

נדון בשני מצבים אלו בע"ה.

4.      ההבדל בין נשתקע ללא נשתקע שם התורם מהתרומה

נאמר בגמרא הנ"ל שאם נכרי תורם כלי לבית הכנסת אסור לשנותו אם לא נשתקע שם התורם ממנו אפילו לדבר מצוה בגלל שנכרי "פעי" אבל אם ישראל תורם כלי לבית הכנסת מותר לשנותה "לדבר מצוה" אע"פ שלא נשתקע שם התורם ממנו.

רש"י שם ד"ה מדאמר פירש פעי היינו:

"…דפעי וצועק למה שניתם ממה שנתתי…"

והרמב"ם פירש שם הלכה ז:

"שמא יאמר הגוי הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרו אותו לעצמן".

וברא"ש בשו"ת יג,יד מובא שם שברדב"ז פירש שאצל גוי יש חילול השם. וזה נראה קרוב לדברי הרמב"ם.

אם נשתקע שם התורם ממנו אפשר לשנותו אפילו אם נכרי תרם הכלי בגלל שאין חשש של "פעי" בגלל שכבר לא מכירים הכלי שהנכרי תרם.

הגמרא לא מגדירה איזה שנוי מותר לבצע כאשר נשתקע שם התורם ממנו. האם רק לדבר מצוה כדין לא נשתקע שם בעליה ממנו או גם לדבר הרשות?

יש בשאלה זו מחלוקת ראשונים.

מתוס' ערכין ו: ד"ה אילימא משמע שאפשר לשנות התרומה רק לדבר מצוה אפילו אם נשתקע שם התורם ממנו. אבל הרמב"ם (מתנות עניים ח,ו) וכן הרא"ש ב"ב (א,כט) והרי"ף שם ועוד הרבה ראשונים כתבו שאם נשתקע שם התורם מהתרומה אפשר לשנות גם לדבר הרשות וכך פסק השו"ע יו"ד רנט,ג.

נמצאנו למדים להלכה שמותר לשנות כלי שלא נשתקע שם התורם ממנו אך ורק לדבר מצוה. כלי שנשתקע שם התורם ממנו אפשר לשנות גם לדבר הרשות.

מובן ההבדל בין נשתקע ולא נשתקע אצל נכרי, שהרי גוי "פעי" ולכן מתבקש הבדל בדין בין נשתקע שאין חשש של "פעי" לבין לא נשתקע שיש חשש של "פעי" אבל אצל ישראל שאינו "פעי" למה יש הבדל בין נשתקע ללא נשתקע? למה קדושת בית הכנסת תלויה בנשתקע או לא נשתקע שם התורם מהתרומה?

לפני שנדון בשאלה זו בע"ה נדון במקורות אחרים שדנים בשנוי תרומות ונעיין אם הם עולים בקנה אחד עם הנאמר במקור הנ"ל ערכין ו:.

5.      המקורות בש"ס שדנים על שנוי יעוד תרומה

כתבנו למעלה שכאשר נשתקע שם התורם מהתרומה מותר לשנות התרומה לדבר הרשות וכאשר לא נשתקע מותר רק לדבר מצווה.

נביא עכשיו עוד שתי גמרות שעוסקות בשנוי יעוד תרומה ונראה אם הנאמר שם מתאים לנאמר במקור הנ"ל בערכין ו:.

כתוב בערכין ו.:

"ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה. משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. איני והא רבי ינאי יזיף ופרע? שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו".

נאמר כאן שאחרי שהתרומה הגיע לידי הגבאי אסור לשנותה, משמעות הדבר שאסור לשנות כלל! זה נראה סותר המקור שלנו בערכין ו: שמותר לשנותה לדבר מצוה אם לא נשתקע שם התורם ועוד יותר סותר הדין שאם נשתקע מותר לשנות גם לדבר הרשות?

כתוב בב"ב ח: :

"תנו רבנן… תמחוי בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו".

יש לעיין מה הכוונה "לכל מה שירצו" הנאמר כאן? האם מדובר לכל צורך ציבורי שבני העיר רואים לנכון? ואם כן זה מתאים למה שנאמר במקור בערכין ו: שיכולים לשנות התרומה לדבר הרשות אם נשתקע שם התורם ממנה! או דילמה יכולים לשנות רק לצרכי עניים וכדומה ואז זה יותר מתאים לדין של לא נשתקע שם התורם מהתרומה?

נאמרו כמה פירושים בהבנת המקורות הנ"ל. אנו נתמקד בדעת הרא"ש (ב"ב א,כט) שהוא קרוב לשיטת הרמב"ם וזו השיטה שנפסקה להלכה.

נתחיל עם שאלה מקדימה ועקרונית. האם המקורות הנ"ל דנים בתרומה שנשתקע שם התורם ממנו או תרומה שלא נשתקע שם התורם ממנה? זו שאלה שבלעדיה אי אפשר להתקדם בניתוח שלנו.

6.      האם המקורות בערכין ו. וב"ב ח: דנים בתרומה שנשתקע שם התורם ממנה או לא?

נראה מסברא שלא יתכן לדבר במושגים של לא נשתקע שם התורם, כאשר מדובר במגבית של כסף מזומן. הרי כסף הוא סתמי ואין לו שייכות ואפשרות לקשור בין התורם לכסף שנתרם. אם כן נראה שתרומה של כסף דינו כנשתקע שם התורם ממנו בגלל שמראש לא היה שמו של התורם על הכסף!

כך גם נראה מהרא"ש הנ"ל שהביא ראיה שמה שנאמר בגמרא בב"ב הנ"ל "לשנותה לכל מה שירצו" פירושו, לדבר הרשות, בגלל שכך הפירוש בסוגין בערכין ו: והרי בערכין ו: מותר לשנות לדבר הרשות רק כאשר נשתקע שם התורם מהתרומה! ע"כ שהרא"ש הבין שבב"ב מדובר בנשתקע שם התורם ממנו, שאם לא כן אין דמיון כלל לנלמד! עיין בכל זה בהמשך בע"ה.

מיהו נראה לסייג את הנאמר למעלה.

עיין ט"ז יו"ד רנט,ה שהקשה שיש סתירה בין הנאמר בערכין ו: הנ"ל שאחרי שנשתקע שם בעלים מהתרומה מותר לשנותה לדבר הרשות לעומת מה שנפסק שם קנט,ב בשם הרא"ש שצדקות שנתרמו לצורך מסויים אסור לשנותן לשימוש פחות בחשיבות ממה שנתרמו בעבורו. ולמה לא? הרי נאמר בערכין ו: שמותר לשנות תרומה אפילו לדבר הרשות אם נשתקע שם התורם ממנה? והט"ז תירץ שבסעיף ב' מדובר שלא נשתקע שם התורם מהתרומה ולכן חלות עליה המגבלות הנ"ל ואין לבני העיר יד חפשית לשנותה לדבר הרשות.

והרי בפשטות מדובר בקנט,ב בנדבה של כסף שסתם צדקות היינו כסף, ומכל מקום חל על התרומה דין של לא נשתקע שם התורם ממנה! והרי כתבנו למעלה שכסף אין לו שייכות ולכן אי אפשר להתייחס לתרומה של כסף כ"לא נשתקע שם התורם ממנו"?

לכן נראה לסייג שתרומה של כסף דינה כלא נשתקע שם התורם ממנה אם מתקיימים בה שני תנאים:

א.      היוזמה של התרומה באה מהתורם.

ב.      התורם מייעד כסף לצורך מסוים.

כסף זה שנתרם ביוזמת התורם ולא במגבית חובה של העיר ושיש לו יעוד מיוחד מהתורם, דינו כלא נשתקע שם התורם ממנו אע"פ שמדובר בכסף. והטעם, כיוון שכסף זה מחכה למימוש היעוד שלו ולכן לא נשתקע שם התורם ממנו. זה המצב שהרא"ש בשו"ת התיחס אליו ונפסק ביו"ד רנט,ב הנ"ל וכסף כזה מותר לשנות רק ליעוד יותר חשוב מהיעוד המקורי.

לעומת הנ"ל, הנאמר בב"ב הוא במגבית של בני העיר שמתרימים מכל תושב לצורכי העיר לפי כללי הגביה של העיר. שם היוזמה איננה של התורם והכסף נמצא בידי העיר לצרכי העיר. כסף כזה דינו כנשתקע שם התורם ממנו בגלל שהכסף נכנס לקופה הכללית לצרכי העיר ואין שום זיהוי בין התורם והכסף.

ואכן, מפורש בב"ב שם שמדובר בגביה ציבורית שהרי מדובר בגביה לתמחוי ולקופה של העיר ונאמר בגמרא שם שאלו נגבים בשנים בגלל שאין שררה על הציבור פחות משנים וממשכנים על הצדקות ואפילו בערב שבת. מבואר שמדובר בגביה ציבורית. ובזה קיים הדין שבני העיר יכולים לשנות הכסף גם לדברי רשות ולא רק לדבר מצווה.

לאור זה יש לעיין בערכין ו. אם מדובר בנשתקע שם התורם מהתרומה או לא?

7.      עיון בערכין ו.

דין הגמרא שם כנשתקע שם התורם מן התרומה. כך נראה מדברי הרא"ש הנ"ל שכתב שאע"פ שהגבאי לא יכול לשנות התרומה בני העיר יכולים לשנות גם לדבר הרשות, דין זה יתכן רק אם דין התרומה כנשתקע שם הבעלים ממנה, כמו שראינו בערכין ו: הנ"ל, שגם בני העיר יכולים לשנות תרומה לדבר הרשות רק אם נשתקע שם התורם מן התרומה וכמו שנפסק ברנט,ג הנ"ל:

"ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מעליה… יכולים הצבור לשנותה לדבר הרשות…"

זאת אומרת שכח צבור לשנות לדבר הרשות הוא רק בדבר שנשתקע שם התורם מעליו! אם כן, אם הרא"ש כותב שהנאמר בערכיו ו. "משבאה לידי גבאי אין לשנותה" מתייחס רק לגבאי אבל צבור יכולים לשנותה, ע"כ מדובר בנשתקע שם התורם מהתרומה.

ונשאלת השאלה, הרי נראה שבערכין ו. הנ"ל לא מדובר בגביה של הצבור שכופים היחיד לתרום לצרכי העיר אלא ביוזמת היחיד שהרי הוא אמר "סלע זו לצדקה" משמע שהיחיד יזם התרומה ובכל זאת דינו כנשתקע שם התורם ממנה?

ונראה לומר ששם אכן מדובר ביוזמת התורם מיהו שם הוא תורם ל"צדקה" היינו למטרה הקבועה של העיר שנקראת "צדקה" אין שם ייחוד של הכסף לאיזו מטרה מיוחדת שהתורם חפץ ביקרה כגון לעניים מסויימים וכדומה, אלא ייעוד לצדקה הכללית של העיר, ובזה דינו כנשתקע שמו מעליה הואיל ואין כאן ייעוד מיוחד למטרה ספציפית.

מכאן ראיה למה שכתבנו למעלה שכדי שיהיה על כסף דין של "לא נשתקע שמו ממנו" צריכים להתקיים שני תנאים:

1. שהתרומה היא ביוזמת היחיד ולא כתוצאה של מגבית חובה של הצבור.
2.     שהתרומה תהיה למטרה מיוחדת ספציפית ולא לכיס הקבוע של העיר.

במקרה של ערכין ו. רק התקיים תנאי אחד מהתנאים הנ"ל, היינו שהתרומה היתה ביוזמת התורם ולא על פי מגבית חובה של הצבור, אבל לא התקיים התנאי השני בגלל ששם לא היה ייעוד למטרה מיוחדת, אלא תרומה לכיס הקבוע של העיר לצדקה, ולכן דין התרומה כנשתקע שם התורם ממנה.

ונראה שדבר זה מפורש ברמ"א יו"ד רנו,ד.

המחבר פסק שם הגמרא בב"ב ח: הנ"ל "…ולשנותה לכל מה שירצו מצרכי צבור…", הרמ"א הוסיף:

"וה"ה ליחיד שהתנדב צדקה ונתנה לגבאי (הצבור יכול לשנותה לדבר הרשות)… וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לת"ח".

הרמ"א מחלק בין מי שנדב מיוזמתו ונתן לגבאי של העיר, שבזה בני העיר יכולים לשנות הכסף לכל דבר וע"כ דינו כנשתקע שם התורם מן התרומה. מיהו אם התורם יזם התרומה וגם ייעד הכסף למטרה מסויימת, בני העיר לא יכולים לשנות לדבר אחר! ע"כ דינו כלא נשתקע שם התורם ממנו.

תנא דמסייע לחלק הראשון של הרמ"א אפשר למצוא בר"ן בב"ב ח: ד"ה רשאין שכתב שאפילו אם מתנדב מיוזמתו לצבור, הצבור יכולים לעשות כרצונם בכסף. מיהו ע"ש שכתב שהרשב"א חולק על כך וסובר שיחיד המתנדב, אפילו אם מתנדב לצבור, הצבור לא יכולים לעשות בתרומה מה שרוצים. הרי שלפי הרשב"א יש לתרומה זו דין לא נשתקע שם התורם ממנה. מיהו הלכה כר"ן כמו שהרא"ש והרמ"א כתבו.

מיהו ע"ש ט"ז ד וש"ך י שהקשו שבערכין ו: נאמר שאם לא נשתקע שם התורם מהתרומה בני העיר יכולים לשנות למצווה אחרת, ואילו בנידון של הרמ"א אסור לשנות כלל? ותירצו שהמקרה של הרמ"א שונה בגלל שזכו בה העניים. אם כן אולי אין ראיה מהרמ"א ליסוד הנ"ל? נראה שבכל זאת יש ראיה בגלל שרק בגלל שיש כאן דין של לא נשתקע שם התורם מן התרומה, זכו בה העניים. אבל אם היה חל דין נשתקע שם התורם מן התרומה לא היו זוכים בה העניים. וראיה לכך, שאם נדב סתם לעיר ונשתקע שם בעלים ממנה, העניים לא זוכים בכסף בגלל שהם תחת רשות העיר ולכן אין העניים יכולים לזכות בתרומה.

עוד ראיה להנ"ל מסתירה בין הט"ז יו"ד רנט,ג לט"ז רנט,ה.

הט"ז בס"ק ה הנ"ל כתב שהדין שנפסק ברנט,ב במחבר, היינו שמי שמתנדב תרומה לצבור אסור לצבור לשנות הכסף למטרה פחותה מזו שנתרם בעבורה, מדובר כאשר לא נשתקע שם התורם מהתרומה, ומה שנפסק בסעיף ג שאפשר לשנות לכל מטרה מתייחס לתרומה שנשתקע שם התורם ממנה. הט"ז בס"ק ג ענה על השאלה הזו באופן אחר. הט"ז שאל על מה שכתוב ברנט,ב הנ"ל שאסור לצבור לשנות תרומה למטרה פחותה:

"ואע"ג דהרא"ש (ב"ב א,כט) סבירא ליה כר"ת דיכולין בני העיר לשנות לדבר הרשות, כמו שכתוב בסימן רנו, מכל מקום הא כתב הרא"ש שם דדוקא בדבר קבוע אמרינן כן…"

הט"ז תירץ בס"ק ג שהחילוק בין ערכין ו: שדומה לב"ב ח: שמותר לצבור לשנות תרומה למה שירצו נאמר בגביית חובה של הצבור היינו "דבר קבוע" פירוש גביית קבע שהצבור גובה לענות לצרכים קבועים של צדקה וכו'. ומה שנאמר בסעיף ב שהצבור לא יכול לשנות, שם מדובר בתרומה שהתורם יזם והתנדב.

עכשיו התשובה הזו של ס"ק ג לכאורה סותרת התשובה שהט"ז עצמו תירץ ס"ק ה שהחילוק בין הסעיפים הוא שבסעיף ב מדובר בלא נשתקע שמו מה שאין כן בסעיף ג מדובר בנשתקע שם התורם!?

אלא נראה כנ"ל שאין סתירה אלא היינו הך. הגדר של "לא נשתקע שמו ממנו" תלוי בזה שהתורם יזם התרומה, ואינו גביית חובה של הצבור. כמו שהט"ז כתב בס"ק ג, גביית חובה של הצבור דינה כנשתקע שם התורם מהתרומה.

סיכום פרק זה:

כדי שיהיה לתרומה של כסף מזומן דין של "לא נשתקע שמו ממנה" צריכים להתקיים בו שני תנאים:

1.     שהתרומה היא ביוזמת התורם ואינה חלק ממגבית חובה של הצבור.
2. שהתורם ייעד התרומה למטרה מסויימת ולא תרם אותה לכיס הקבוע של הצבור.

זה הדין בסימן רנט,ב שבזה הצבור לא יכול לשנות התרומה לדבר הרשות אלא לדבר מצווה יותר חשובה מהמטרה שנתרמה בעבורה.

אם חסר אחד משני תנאים אלו דין התרומה כנשתקע שם התורם ממנה שהצבור יכול לשנות את יעוד התרומה לדבר הרשות.

לאור הנ"ל תירצנו השאלה ששאלנו למעלה.

סיכום – האם המקורות בערכין ו. וב"ב ח: דנים בתרומה שנשתקע שם התורם ממנה או לא?

ראינו שבשני המקורות הנ"ל מדובר בנשתקע שם התורם מהם.

עכשיו אפשר לחזור לדיון המקורי הנ"ל היינו לברר מה דין שינוי צדקה שנשתקע שם התורם ממנה ומה דין שינוי צדקה שלא נשתקע שם התורם ממנה. אמנם, לפני שנעשה כן נעיין עוד בכללי נשתקע שם התורם ממנה או לא. בירור זה יעזור לנו לקבוע מה המעמד של ארונות הספרים שהם נשוא פסק זה, אם דינם כנשתקע שם התורם מהם או לא.

נעיין עכשיו בכמה שאלות של בירור מתי דין התרומה כנשתקע שם התורם ממנה ומתי לא.

8.      עיון בכמה שאלות בגדר נשתקע שם תורם מן התרומה

נתחיל בשאלה אם דין תרומה של כסף שאין בה אפילו תנאי אחד מו התנאים המוזכרים מעלה, זהה לגמרי לתרומה של כסף שמתקיים בה תנאי אחד מהתנאים הנ"ל, כגון כסף שנתרם ביוזמת התורם לכיס הקבוע של הצבור?

9.      החילוק בין תרומה של כסף מיוזמת התורם לתרומה שבאה בעקבות גביית חובה של הצבור כאשר שתיהן נתרמו לכיס של הצבור

מצאנו הבדל בין מי שתורם במסגרת מגבית העיר לבין מי שתורם לצדקת העיר מיוזמתו.

עיין יו"ד רנא,ה ברמ"א. המחבר כתב שם:

"מי שנתן ממון לצדקה אין לו וליורשיו שום כח בהם…"

הרמ"א הוסיף על כך:

"אבל קודם שבאו לידי גבאי, אם נדר צדקה סתם נותנין לקרוביו העניים דאומדין דעתו… וכל זה בפוסק צדקה לבד אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר, והם יעשו מה שירצו".

הרי מבואר שלפני שהכסף בא לידי הגבאי יש הבדל בין מי שנדר צדקה מעצמו לכיס של העיר לבין מי שנדר בגלל מגבית העיר. מי שנדר מעצמו אומדים דעתו ליתן לקרובים שלו אבל אם נדר עם העיר אז לא אומדים דעתו בגלל שדעתו כדעת העיר בזה.

סיכום פרק זה:

יש הבדל בין תרומה שבמסגרת גביה של העיר שבזה גם לפני שהגיעה לידי הגבאי אסור לתורם לשנות וליתן למקום אחר, מה שאין כן בתורם מיוזמתו לכיס העיר, שם אפשר לשנות למטרה אחרת אם לא הגיע לידי הגבאי.

אחרי כל הנאמר כאן יש לעיין אם יש הבדל בין תורם כסף מזומן לבין תורם כלי? האם הכללים שקבענו למעלה נכונים רק במזומנים אבל התורם כלי דינו שונה או דילמא דינם זהה?

10.    האם יש הבדל בדיני שינוי בין תורם כסף מזומן לבין תורם כלי?

ראינו בב"ב שהצבור יכול לשנות תמחוי וקופה לאיזו מטרה צבורית שירצה, והרי בתמחוי הצבור תורם מצרכים להאכלת העניים באותו יום לעומת גבית הקופה שהיא גבית כסף מזומן לצורך כל השבוע. כאשר גובים מצרכים יש גביית חובה של הצבור של מצרכים ולא כסף מזומן, ודינו כגביית כסף והצבור יכול לשנות. רואים שאין הבדל בין גביית כסף לגביית חפצים לעניין גביית חובה של הצבור!

ברם לא נראה שיש משם ראיה בגלל שהמצרכים שגובים לתמחוי אין שמו של התורם עליהם מלכתחילה שהרי הם דברים בסיסיים שכולם תורמים. וגם אין כלל דעתו של התורם שיהיה איזה זיהוי בינו לבין המצרכים. ולכן שם לא מתחילה כלל השאלה אם שם התורם עליהם מלכתחילה.

בערכין ו: נאמר שכלי שנתרם לבית הכנסת יש לו דין "לא נשתקע שם התורם ממנו" כל עוד זוכרים מי התורם. האם בגמרא שם מתקיימים שני התנאים הנ"ל:

א.      שנתרמו ביוזמת התורם ולא בתור גביית חובה של הצבור.

ב.      שהתורם ייעד התרומה למטרה מסויימת?

נראה שאכן מתקיימים בגמרא שם שני התנאים הנ"ל ולכן דין הכלי כלא נשתקע שם התורם ממנו וזה כדין כסף כנ"ל.

נמצאנו למדים שאין לנו מקור להאיר עינינו בשאלה זו.

בסברא היה נראה שדין תרומה של כלי שונה מדין תרומת כסף מהסיבה שהזכרנו בריש דברינו שאין זיהוי בין הכסף והתורם בעקרון ולכן שם צריכים תנאים מיוחדים ליצירת הזיקה בין התורם לכסף שהוא תרם, היינו שני התנאים הנ"ל שהתורם יזם התרומה ולא היתה גביית חובה וגם שהתורם ייעד הכסף למטרה מיוחדת, בתרומת כלי הזיקה קיימת מלכתחילה בגלל שמדובר בכלי מסוים ומוכר.

אמנם יש להסתפק אם בכל תרומה של כלי קיים דין לא נשתקע שם התורם ממנו, גם אם היתה גביית חובה לתרום כלי מסויים, או שבזה גם בכלי אין שם התורם עליו?

נראה שאם קיים תנאי אחד לכל הפחות היינו שהתורם יזם התרומה ולא במסגרת גביית חובה, בזה דין לא נשתקע שמו ממנו קיים, גם אם היוזמה לתרום כלי מסויים היתה של הצבור.

מיהו אם הגביה היא חובה, אע"פ שגבו כלי או חפץ, שם יש להסתפק אם דינו כ"נשתקע שמו ממנו" בגלל שכל כולו בידי הצבור לעשות בו כרצונו כמו שכתבנו למעלה.

סיכום פרק זה:

דין תרומת כלי שונה מדין תרומת כסף.

לכסף יש דין של "לא נשתקע שמו ממנו" רק אם מתקיימים שני התנאים הנ"ל:

א.      שנתרמו ביוזמת התורם ולא בתור גביית חובה של הצבור.

ב.      שהתורם ייעד התרומה למטרה מסויימת.

אבל אם תורם כלי אע"פ שרק התקיים תנאי אחד מן הנ"ל, היינו שהתרומה היתה ביוזמת התורם, יש לכלי דין "לא נשתקע שמו ממנו", אם אכן לא נשתקע שמו ממנו, אע"פ שתרומת כלי זה דווקא היתה לפי בחירת הצבור.

אם הכלי נגבה בגביית חובה יש להסתפק אם חל עליו הדין של "לא נשתקע שם התורם ממנו".

אבחנה זו חשובה בגלל שבנדון של תרומת ארונות הספרים של הספריה בבית הכנסת, מדובר בתרומה שהיתה ביוזמת התורם ולא מגביית חובה מחד, ומאידך מדובר בתרומה של כלי!

לפי זה היה נראה שדין הארונות כלא נשתקע שם התורם מהתרומה שהרי מדובר בתרומה של כלי מסויים, היינו ארונות הספרים, אע"פ שהצבור בחר לבקש תרומות של ארונות ספרים ולא התורם. התורם רק מילא אחרי בקשת הצבור בזה. מכל מקום הואיל ומדובר בכלי דינו כלא נשתקע שם התורם ממנו.

ברם בנידון דידן התורמים לא הביאו את ארונות הספרים לבית הכנסת! הם תרמו כסף כאשר הצבור פרסם שרצונו לקנות ארונות ספרים. אם כן מדובר בתרומת כסף ביוזמת התורם אבל לא לפי בחירת הייעוד של התורם. בזה דינו כנשתקע שם התורם ממנו! אם כן דין הארונות שהצבור יכול לשנות אותם גם לדבר רשות!

אמנם יש לעיין. יש על חלק מן הארונות שלטי הנצחה. האם זה משנה את דינם?

11.    האם שלטי הנצחה גורמים לתרומה לדין של "לא נשתקע שם התורם ממנה"?

עיין רדב"ז (מתנות עניים ח,ו):

"ואיכא למידק הרי שהיה שם בעליה חקוק עליה אם מותר לשנותה או לא? וי"ל כל זמן שמזכירין את שמו מתוך מה שחקוק עליה ומכירין אותו שזה הכלי איש פלוני הקדישו, אסור לשנותו. אבל אם אין מכירין אותו הרי נשתקע שם בעליה ומותר לשנותו כ"נ לי".

וכך נפסק ברמ"א יו"ד רנט,ג:

"וכל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים, לא נשתקע שם בעלים".

הרי אם שמו חקוק על הכלי דינו כלא נשתקע שמו ממנו כל עוד שמכירים התורם. ונראה שדין לא נשתקע שמו ממנו קיים אם מכירים התורם באמצעות השמות שבשלט אע"פ שלא מכירים את שמות הנפטרים עצמם.

כל זה כאשר תרמו כלי והציבו עליו שלט זכרון. נדון דידן קצת יותר מורכב בגלל שבנדון דידן תרמו כסף שדינו כנשתקע שם התורם ממנו בגלל שאין זיקה בין הכסף לתורם לפי מה שכתבנו למעלה, שאם לא קויימו שני התנאים הנ"ל דינו כנשתקע שמו ממנו, אבל אם התנו להציב שלט זכרון על מה שנקנה בכסף זה, האם דין הכסף קובע או דין השלט?

ונראה שאם התנו מראש להציב שלט זכרון על ארונות הספרים דינן כלא נשתקע שם התורם ממנו בגלל שזה לא גרע ממצב שהתורם יזם מראש מה לעשות עם הכסף. יש כאן שלט של התורם ולכן נראה שבזה מזהים התרומה של הכסף עם התורם כמו הדין שהתורם עצמו ייעד הכסף למטרה זו מלכתחילה.

סיכום פרק זה:

שלט זכרון יש לו דין של לא נשתקע שם התורם מתרומתו אם מכירים שם התורם על השלט.

והוא הדין אם לא מכירים השם על השלט אבל מכירים התורם באמצעות השמות על השלט כגון אם תורם לע"נ הוריו וכדומה.

וכן אם תרם כסף באופן שאין על התרומה דין לא נשתקע שם התורם מהכסף, אבל התנו מראש להציב שלט על הכלי, בזה גם יש דין לא נשתקע שם התורם מהתרומה.

12.    האם מותר להסיר השלט אם מוכרים או נותנים הארונות לאחרים?

ראינו מדברי הרדב"ז והרמ"א הנ"ל ששלט זכרון מחיל על ארונות הספרים דין "לא נשתקע שם בעלים מהם". לפי המקורות הנ"ל אין לשלט עדיפות על כלי בלי שלט שיש בו דין "לא נשתקע שם בעלים ממנו". היתרון של השלט הוא לשמר זכרון התורם על הכלי וכך לשמר עליו דין "לא נשתקע שם התורם ממנו". לא מעבר לכך.

אם כן אפשר להסיר השלט אם מוכרים או מוסרים הכלי לפי כללי ההלכה שיבוארו בהמשך בע"ה.

סיכום פרק זה:

שלט הנצחה מחיל על הכלי דין לא נשתקע שם התורם מן הכלי ולא מעבר לכך. אם כן כאשר מוכרים או מוסרים הכלי לפי כללי ההלכה מותר להוריד השלט. לפנים משורת הדין אפשר לשמר זכרון התורמים באופן כזה או אחר.

סיכום חלק זה של הפסק:

דין ארונות הספרים שיש עליהם שלטי זכרון כדין כלי שלא נשתקע שם התורם ממנו.

אין לכלי עם שלט עדיפות על דין כלי שלא נשתקע שם התורם ממנו ולכן כאשר מוכרים או מוסרים הכלי לפי דין, מותר להסיר השלט.

לפנים משורת הדין אפשר לשמר הזכרון באופן כזה או אחר.

דין הארונות שאין עליהם שלטי זכרון כדין כלי שנשתקע שם התורם מהם.

עכשיו נחזור לדיון שהתחלנו בו למעלה:

13.    ההבדל בין נשתקע שם התורם מהתרומה ללא נשתקע

לצורך בירור שאלה זו עלינו לחזור לגמרא בערכין ו: הנ"ל.

כבר ציטטנו למעלה את הגמרא בערכין ו: שמחלקת בין נשתקע שם התורם מהתרומה לבין לא נשתקע שם התורם מהתרומה. נאמר בגמרא מפורשות שכאשר לא נשתקע שם בעלים ממנו אפשר לשנות הכלי לדבר מצווה בלבד. הגמרא לא אומרת מה הדין כאשר נשתקע שם התורם מן הכלי ויש בזה מחלוקת ראשונים כאשר התוס' סוברים שאפשר לשנות רק לדבר מצווה כדין לא נשתקע שם בעלים אבל הלכה כדעת הרמב"ם והרא"ש ועוד הרבה ראשונים שאם נשתקע שם הבעלים אפשר לשנות הכלי גם לדבר רשות.

וכבר הבאנו למעלה שיש עוד שני מקורות שדנים בשנוי תרומה: ב"ב ח: וערכין ו.

נצטט שוב גמרות אלו ונעיין בהבדלים שבין המקור המרכזי שלנו היינו ערכין ו: לשני מקורות אלו.

כתוב בערכין ו.:

"ת"ר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה. משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. איני והא רבי ינאי יזיף ופרע? שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו".

נאמר כאן שאחרי שהתרומה הגיעה לידי הגבאי אסור לשנותה כלל! זה נראה סותר המקור שלנו בערכין ו: שמותר לשנותה לדבר מצוה אם לא נשתקע שם התורם ועוד יותר סותר הדין שאם נשתקע מותר לשנות גם לדבר הרשות?

כתוב בב"ב ח: :

"תנו רבנן… תמחוי בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו".

יש לעיין מה הכוונה "לכל מה שירצו" הנאמר כאן? האם מדובר לכל צורך ציבורי שבני העיר רואים לנכון? אם כן, זה מתאים למה שנאמר במקור בערכין ו: שיכולים לשנותה לדבר הרשות אם נשתקע שם התורם מהתרומה! או דילמא יכולים לשנות רק לצרכי עניים וכדומה ואז זה יותר מתאים לדין של לא נשתקע שם התורם מהתרומה?

נאמרו כמה פירושים בהבנת המקורות הנ"ל. אנו נתמקד בדעת הרא"ש (ב"ב א,כט) שהוא קרוב לשיטת הרמב"ם והיא השיטה שנפסקה להלכה.

14.    פירוש הרא"ש במקורות אלו

נציין כאן כמה קביעות של הרא"ש:

א.      הרא"ש פירש שכוונת הגמרא בב"ב ח: "ולשנותה לכל מה שירצו" היא שבני העיר יכולים לשנות הקופה והתמחוי לכל צרכי צבור שהם רואים לנכון על סמך הקביעה בערכין ו: שכאשר נשתקע שם התורם מהתרומה אפשר לשנות לצרכי צבור.

ב.      הרא"ש פירש שבערכין ו. כאשר התורם אמר "סלע זו לצדקה" הצבור יכול לשנות הסלע לכל צורך אפילו דבר הרשות כדין נשתקע שם התורם בערכין ו:.

ג.       הרא"ש פירש שבערכין ו. כאשר התורם אמר "סלע זו לצדקה" ונאמר על כך "משבאת לידי גבאי אינו יכול לשנותה" פירוש שהגבאי אינו יכול לשנות הכסף לדבר רשות אבל יכול לשנות לדבר מצווה כדין לא נשתקע שם התורם ממנו בערכין ו:.

ונראה שיש סתירה בדברי הרא"ש שמצד אחד פירש שהגמרא בערכין ו. דינה כנשתקע שם התורם מהתרומה ולכן יכולים לשנותה לכל דבר, ומאידך כתב שבערכין ו: מדובר בלא נשתקע שם בעלים מהתרומה, ולכן אפשר לגבאי לשנות אך ורק לדבר מצווה?

ועוד קשה שהרא"ש מצד אחד כתב שבערכין ו: הגורם שמשנה התרומה הוא הצבור, ולכן למד שבערכין ו. הצבור יכול לשנות לכל דבר מה שאין כן הגבאי, ומאידך כתב שהגורם המשנה בערכין ו: הוא הגבאים ולכן למד משם שבערכין ו. הגבאי יכול לשנות לדבר מצווה כמו בערכין ו: אע"פ שכתוב בערכין ו. "משבאת לידי גבאי אסור לשנותה"?

עיון בדברי הרא"ש מראה שהרא"ש ציין לשתי פיסקאות שונות בערכין ו: באחד הוא כתב שהגורם המשנה הוא הצבור, ובשני כתב שהגורם המשנה הוא הגבאים.

נאמר בערכין ו: א. "ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה… לא שנו אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה…" ב. אחר הפיסקה הנ"ל יש שם מעשה ש"עזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא… שנייה חזני דפומבדיתא ואיקפד רחבא…"

יש כאן שתי פיסקאות. הרא"ש הבין שבפסקה הראשונה הגורם המשנה הוא הצבור ובפסקה השניה הגורם המשנה הוא הגבאים כמו שכתוב שם מפורשות "שנייה חזני דפומבדיתא".

בפסקה הראשונה נאמר החילוק בין נשתקע ללא נשתקע שבנשתקע אפשר לשנות לדבר רשות ובלא נשתקע רק לדבר מצווה – וכל זה נאמר בצבור שבא לשנות.

בפסקה השניה מדובר בשנוי כאשר נשתקע שם התורם, ולפי הרא"ש מדובר בשנוי לדבר מצוה, כמו שהוא כתב ולמד משם שמה שנאמר בערכין ו. "משבאת לידי גבאי אסור לשנותה" היינו לדבר רשות אבל מותר לשנותה לדבר מצוה.

יוצא:

א.      גבאי יכול לשנות אך ורק לדבר מצוה אפילו אם נשתקע שם תורם ממנו.

ב.      רק צבור יכול לשנות לדבר הרשות אם נשתקע שם תורם ממנו, לגבאי אין יכולת כזו.

ג.       צבור יכול לשנות לדבר רשות רק אם נשתקע שם התורם ממנו. אם לא נשתקע שם התורם ממנו, גם צבור לא יכול לשנות לדבר רשות.

וכל המסקנות הנ"ל כתובות בפסיקת השו"ע הנ"ל יו"ד רנט,ג:

"ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעלים מעליה… יכולים הצבור לשנותה אפילו לדבר רשות… ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולין לשנותה לדבר רשות אבל לדבר מצוה יכולים לשנותה…"

מבואר שגם צבור לא יכול לשנות נדבה שלא נשתקע שם התורם ממנה לדבר רשות ודווקא צבור יכול לשנות נדבה שנשתקע שם התורם ממנה לדבר רשות מה שאין כן גבאי. וכ"כ שם הש"ך ט ד"ה יכולין הצבור וכו':

"דוקא צבור אבל גבאי לא".

לגבי הדין שגבאי יכול לשנות צדקה לדבר מצוה, למעלה, לא מוזכר בשו"ע אבל הש"ך רנט,א כתב כן בשם הרא"ש הנ"ל וכתב שהמהרי"ק כתב שכן עיקר.

נראה שבנדון דידן דין הגבאים כדין הצבור בגלל שהמזכירות מסרה את בית הכנסת לניהול הגבאים וכמעט ולא מתערבת בנעשה בבית הכנסת ולכן דינם כפסיקת הרמ"א רנו,ד:

"והוא הדין לגבאי הממונה מבני העיר".

וע"ש בש"ך ח שמדובר בגבאי שהצבור מסמיך לפעול בצדקה כראות עיניו. וזה המצב בגבאים בבית הכנסת שבנדון.

סיכום פרק זה:

א.      רק צבור יכול לשנות לדבר רשות אם נשתקע שם התורם ממנו, לגבאים אין יכולת זו.

ב.      צבור יכול לשנות לדבר הרשות רק דבר שנשתקע שם בעלים ממנו. אם לא נשתקע אי אפשר לשנות.

ג.       גבאים יכולים לשנות לדבר מצוה בלבד בין נשתקע שם התורם בין לא נשתקע.

ד.      גבאים שממונים על ידי הצבור ויש להם יד חפשי לעשות בבית הכנסת כראות עיניהם דינם כצבור.

נעיין עכשיו בכמה דברים הקשורים לדין נשתקע ולא נשתקע שם התורם מהתרומה.

15.    במקרה שלא נשתקע שם התורם, האם הצבור יכול לשנות התרומה לדבר מצווה פחות מהמטרה לשמה נתרמה או רק למטרה יותר חשובה?

עיין בגמרא שכתוב שאפשר לשנות כלי שלא נשתקע שם בעלים ממנו "לדבר מצוה" וכן בשו"ע "אבל לדבר מצוה יכולין לשנות" אין כאן מגבלה אם מדובר לדבר מצוה יותר חשוב מהמטרה המקורית או לא.

ועיין ש"ך רנט,יא שציין למרדכי ב"ב תצב שהמהר"ם מרוטנברג כתב על דין זה, שאפשר לשנות אפילו לדבר מצוה "דפחותה מניה, דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן מעלין בקודש ולא מורידין". וע"ש בש"ך שהביא שהד"מ רנט,ד כתב שהמרדכי חולק על דברי הרא"ש הנ"ל שנפסקו ברנט,ב שמי שמתנדב כסף לבית מדרש אסור להשתמש בו לבית הכנסת בגלל שמדובר בפיחות בקדושתם?

לפי הד"מ רואים שיש מחלוקת עקרונית בין הרא"ש ומהר"ם לפי הרא"ש יש על בית כנסת קדושה חמורה ולמהר"ם יש על בית כנסת ובית מדרש קדושת מצוות בלבד. ומחלוקת זו באה לידי ביטוי בשאלה אם אפשר לשנות ממטרה חשובה יותר למטרה קלה או לא. לפי הרא"ש אסור בגלל שיש על הכסף קדושה חמורה ולפי מהר"ם מותר.

מיהו הב"ח (מובא בש"ך שם) כתב לחלק בין קדושת בית הכנסת עצמה שדינה כתשמישי קדושה ואסור להוריד מקדושתה, לבין הנר והמנורה שהם נשוא הדין של המהר"ם שהם אינם חלק מבית הכנסת עצמו אלא באים לשרת המתפללים ולכן דינם כתשמישי מצוה. תשמישי מצוה אפשר לשנות למצוה פחותה מהמצווה המקורית.

נראה שיש ראיה ברורה לדברי הב"ח שאין חולק על כך שיש לבית הכנסת קדושה חמורה, שהרי מפורש במגילה כו. שאם מכרו בית הכנסת אסור לקנות בדמיו רחוב גם לרבי מנחם בר יוסי שסובר שיש על הרחוב קדושה! ע"כ שיש לבית הכנסת קדושה חמורה. וכן מפורש במגילה כז. שאסור לעשות מבית מדרש בית כנסת בגלל שקדושתו פחותה. ע"כ שיש לבית הכנסת ובית המדרש עצמם דין דבר שבקדושה וכן נפסק מפורש באו"ח קנג,א.

כאמור לפי הב"ח אין כלל מחלוקת בין הרא"ש והמהר"ם במרדכי הנ"ל, אלא יש חילוק בין קדושת מצוות, שבה אפשר לשנות למטרה פחותה, לבין קדושה חמורה, שבה אי אפשר לשנות לקדושה פחותה.

ברם עיין ש"ך שם שהביא מהרי"ק קכח שכתב שאין חולק על המהר"ם שאפשר לשנות למצוה פחותה, ומה שהרא"ש פסק שאי אפשר לשנות לקדושה קלה זה רק אם אי אפשר להשלים החסרון על ידי גבייה אחרת, אבל אם אפשר להשלים הגביה על ידי מגבית נוספת אפשר לשנות לקדושה קלה. זאת אומרת המהרי"ק סובר שאין קדושה חמורה על גוף המעות שנגבו לבית כנסת או בית מדרש כמו שאין קדושה חמורה על הנר. האיסור לשנות לחשיבות קלה יותר, הוא רק מצד התורם שהקצה הכסף לצורך מסוים והוא מקפיד על כך שהמטרה שהוא הקציב תעשה. ולכן אסור לשנות. אבל אם אפשר להשיג המטרה על ידי מגבית נוספת, מותר לשנות גם לצורך פחות חשוב.

והרי זה נראה כסותר את מה שהוכחנו שלבית הכנסת ובית המדרש יש קדושה חמורה, ולפי המהרי"ק נראה שלכל הדעות אין קדושה חמורה לבית הכנסת?

ברם הש"ך הרגיש בשאלה זו וכתב:

"ונראה דסבירא ליה דמעות שהתנדב לצורך בית הכנסת [לא] עדיף מתשמישי מצוה כיון שאין שם קדושה על המעות".

פירוש לפירושו הש"ך כתב שיש קדושה על בית הכנסת עצמו אבל לפי המהרי"ק הכסף שנגבה לבית הכנסת שאני ואין עליו קדושה חמורה אלא קדושת מצווה כמו המנורה והנר.

לפי זה יוצא שיש על בית הכנסת קדושה חמורה לכל הדעות ועל הנר אין קדושה חמורה ואפשר לשנותו לשימוש פחות. מחלוקת מהרי"ק וב"ח היא אם יש קדושה חמורה על כסף שנגבה לצורך בית הכנסת. לפי מהרי"ק אין קדושה חמורה ולפי הב"ח יש.

יש לעיין אמנם בדעת הרמב"ן מובא בר"ן מגילה ח. ד"ה ומאן שכתב שז' טובי העיר יכולים להפקיע קדושת בית הכנסת מבית הכנסת ומהמעות שקבלו:

"דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהם קדושה של כבוד… לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו… אבל כשנמלכו בני העיר למכרו… לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו…"

משמעות הרמב"ן שיש על גוף בית הכנסת קדושת מצוות בלבד?

אלא לא נראה כן בגלל שהרמב"ן כתב בשאלתו שם ש"כיון דשמעתין מוכחא דבית הכנסת יש בו קדושה… היאך נמכר…" זאת אומרת מוכח שיש על בית הכנסת קדושה חמורה! ובתשובתו הוא ז"ל לא חזר בו מעמדה זו אלא כתב שהחילו על הקדושה החמורה, דין קדושת מצוות לעניין זה שאם סיימו להשתמש בבית הכנסת הקדושה פוקעת. הרמב"ן לא כתב שעצם הקדושה היא של מצוות אלא שדיני הקדושה החמורה במקרה זה דומים לקדושת מצוות לעניין פקיעת הקדושה כאשר נגמר השימוש בחפץ.

סיכום פרק זה:

יש על גוף בית הכנסת קדושה חמורה ולכן אסור להפקיע אותה על קדושה פחותה. על הנר והמנורה יש קדושה פחותה שמותר להפקיע על קדושה קלה לפי הב"ח ומהרי"ק והש"ך, וכן הלכה, אע"פ שמהד"מ משמע שדין זה של נר ומנורה במחלוקת רא"ש ומהר"ם קיימת.

ברם יש לעיין שלמעלה הבאנו דברי הרמב"ם "כלי בית הכנסת כבית הכנסת" ומקורו מן הירושלמי שפירט שספסלים ווילונות של בית הכנסת כבית הכנסת. משמעות הדבר שיש להם קדושה חמורה כבית הכנסת עצמו. אם כן מאי שנא הנר והמנורה שיש להם קדושת מצוות בלבד?

נעיין בשאלה זו בע"ה.

16.    למה יש לספסלים ולווילונות של בית הכנסת קדושה חמורה אבל על הנר והמנורה רק קדושה קלה? האם דין ארונות הספרים כנר או כספסלים?

הב"ח כתב שנר בא לשרת המתפלל ולכן יש עליו קדושת מצוות בלבד.

מיהו זה קשה בגלל שגם הספסלים באים לשרת המתפלל ובכל זאת יש עליהם קדושה חמורה?

ונראה לומר שכוונת הב"ח שנר ומנורה אינם נצרכים למתפלל כל כך בגלל שרוב התפילות ביום כאשר קיים אור ולכן הם באים לשרת המתפלל ולא נחשבים חלק אינטגרלי מבית הכנסת מה שאין כן ספסלים שהם ריהוט של בית הכנסת שאי אפשר בלעדיהם ולכן דינם כבית הכנסת עצמו וחלה עליהם קדושה חמורה.

לאור זה יש לעיין בדין ארונות הספרים שבאים לשרת הספרים והסדורים ואינם באים לשרת המתפלל כלל אלא הם חלק מריהוט בית הכנסת. מה דינם? כספסלים או כמנורה?

והיה נראה שארונות הספרים דינם כווילונות שמוזכרים בירושלמי שיש עליהם קדושת בית הכנסת בגלל שגם הם אינם באים לשרת המתפלל אלא ליפות את בית הכנסת ולכן הם ריהוט בית הכנסת ועליהם קדושת בית הכנסת. והוא הדין והוא הטעם ארונות הספרים הם חלק מריהוט בית הכנסת ואינם באים לשרת המתפלל, היינו אינם באים לשרת אותו בשימוש שאינו חיוני, כדי שנאמר שיש עליהם קדושת מצוות בלבד.

סיכום פרק זה:

יש על ארונות הספרים בבית הכנסת קדושת בית הכנסת.

יש לעיין עכשיו מה ההבדל בין נשתקע שם התורם מהתרומה ללא נשתקע שמו ואם ההבדל הזה נכון גם בדברים שיש בהם קדושה חמורה?

17.    מה ההבדל בין נשתקע שם התורם מהתרומה ללא נשתקע? האם ההבדל קיים גם בדבר שיש בו קדושה חמורה?

מצאנו בתרומה שלא נשתקע שם התורם ממנה חומרא שלא מצאנו בשאר התרומות. בשאר התרומות הצבור יכול לשנות התרומה לדבר רשות וז' טובי העיר יכולים גם לבטל הקדושה של בית הכנסת על ידי מכירתו וגם לבטל הקדושה על הכסף שקבלו בעבור המכירה. ברם במנורה שלא נשתקע שם התורם ממנה גם הצבור, ונראה שהכוונה לז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, לא יכול לשנות לדבר הרשות. ונראה שגם מכירת הפריט תוך התנייה שהכסף יהיה חולין לא תקפה.

לעומת זאת כאשר נשתקע שם התורם מהתרומה יש לה דין יותר קל מתרומות אחרות שבזה הצבור יכול לשנות את גוף החפץ לדבר הרשות מה שאין כן בבית כנסת או פריט אחר עם קדושה, אין בכחו של הצבור לבטל הקדושה מהחפץ עצמו, יש סמכות למכור החפץ ולהתנות שלא תהיה קדושה על המעות. עוד קולא, לפי הרמב"ם אין לצבור סמכות להתנות לבטל הקדושה ממעות שמקבלים עבור מכר של חפץ שיש בו קדושה. יש לו סמכות להתנות אך ורק על מותר המעות שנשאר אם קונים משהוא אחר במקום החפץ הנמכר, ונשאר כסף. ובנדון דידן אפשר להתנות על גוף החפץ לשנותו לדבר הרשות.

נדון בשתי המציאויות האלו בע"ה.

18.    לא נשתקע שם התורם מהתרומה

כתבנו למעלה שדין חפץ שלא נשתקע שם התורם ממנו יותר חמור מחפץ אחר בזה שגם ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לא יכולים לבטל הקדושה מהחפץ ואפילו על ידי מכירתו והתנייה על הכסף.

ונראה שסיבת הדין נעוצה בבטוי שהגמרא בערכין ו: הנ"ל בוחרת לתיאור מצב שלא נשתקע שם התורם מהתרומה. הבטוי הוא "לא נשתקע שם בעלים ממנו". ויש לתמוה איך הגמרא קוראת לתורם "בעלים" על החפץ כאשר הוא כבר נמצא בידי הגבאי ואין לתורם שום סמכות עליו כמו שנפסק "משבאתה לידי גבאי אסור לשנותה"?

ונראה לומר שכוונת הגמרא כאן שאע"פ שהחפץ הגיע לידי הגבאי ובזה בדרך כלל מסתיימת בעלות התורם עליו, בנדון דידן שעדיין שם התורם ניכר על החפץ, הדין שונה ויש שיור בבעלות של התורם על החפץ אע"פ שנמצא בידי הגבאי. השיור הזה בבעלות של התורם שנשאר על החפץ קושרת את ידי הצבור ומונעת מהם לעשות בחפץ כראות עיניהם.

וכן משמעות הלשון של הר"ן בב"ב ח: ד"ה רשאין:

"…אבל יחיד שהתנדב מנורה או נר, אי אמרינן שלא על דעתן היה מתנדב, (היינו כאשר נשתקע שם התורם ממנו) מה להן לשנותה".

רואים שכל עוד לא נשתקע שם התורם מהתרומה, הפריט לא נמסרה לידי הצבור, אלא יש שיור של התורם עליו ולכן אי אפשר לשנותו.

ברם אע"פ שהשיור בבעלות התורם מונע מהצבור לשנות החפץ לדבר הרשות, גם אם התורם יסכים לשנוי זה, אין בהסכמתו כלום ויהיה אסור לצבור לשנות החפץ לדבר הרשות! כך מבואר בש"ך רנט,י שם שכתב שכל הסעיף שאוסר שנוי לדבר רשות נאמר כאשר התורם מסכים לשנוי זה! עיין שם שהש"ך ביאר בכך את דברי המרדכי ב"ב תצב שהתיר שנוי בחפץ שנתרם כאשר הוא עדיין במצב של הזמנה, היינו קודם שהספיקו להשתמש בו, והש"ך ביאר שזה דוקא בהסכמת התורם. בלי הסכמתו אסור שנוי גם לפני השימוש. מכאן שאחרי שהשתמשו בחפץ, אסור השנוי גם בהסכמת התורם! ושם כתוב שגם לצבור אסור לשנות! יוצא שאסור לצבור לשנות חפץ שלא נשתקע שם התורם ממנו גם אם התורם מסכים!

ונראה מכאן שכל ששם בעלים עליו, יש לחפץ קדושה שלא מאפשרת לשנותו לדבר רשות, אף על פי שהתורם מרשה לשנות. ועיין במקורות וציונים ברמב"ם פרנקל, מתנות עניים ח,ז בשם שו"ת ר"א מזרחי מג:

"שכל ששם בעלים עליה אם משנים לחול איכא קצת חילול השם שנראה מוציאים אותה מקדושתה…"

מאידך מותר לשנות לדבר מצוה ואפילו לשימוש פחות מהשימוש המקורי אם מדובר במנורה או נר כמו שכתבנו למעלה, בגלל שיש עליהם קדושת מצוות בלבד. מיהו ארונות ספרים אסור לשנות לשימוש פחות בגלל שיש להם קדושה חמורה כמו שכתבנו.

סיכום פרק זה:

פריט שהתנדבו ושם התורם לא נשתקע ממנו אסור לשנותו לדבר רשות אפילו אם הצבור רוצה בכך ואפילו אם התורם עצמו מסכים לכך.

נדון עכשיו בנשתקע שם התורם מהתרומה.

19.    נשתקע שם התורם מהתרומה

כתבנו שאם נשתקע שם התורם מהתרומה הצבור יכול לשנות הפריט לדבר הרשות, ומשמעות הדברים שהצבור יכול למסור גוף הפריט לדבר רשות אף על פי שבדרך כלל צריך לפדות הקדושה על דבר אחר ואז אפשר להתנות על גוף הדבר שהתקבל תמורתו. אי אפשר לבטל הקדושה מגוף החפץ בלי פדיון. כאן שאני ומסמכות הצבור לבטל הקדושה מגוף החפץ גם בלי פדיון.

ועיין רא"ש ב"ב א,כט כאשר בא לפרש הדין שהצבור יכול לשנות קופה לכל דבר, שמקורו מדין פריט שנשתקע שם התורם ממנו כתב:

"והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת הצבור הוא מתנדב".

והדבר בא ללמד ונמצא למד, שזה גם הטעם של נשתקע שם התורם ממנו.

וכעין זה כתבו ראשונים אחרים.

עיין מאירי בב"ב שם ח: ד"ה זה שכתב:

"ואם נשתקע אף לדבר הרשות מותר. טעם הדבר מפני שאותו הקדש היה לצורך בית הכנסת ובית המדרש צורך בני העיר הוא, וברשות שלהם הוא שהרי יש להם רשות למכרה אף למשתי ביה שכרא".

ועיין בר"ן שם ד"ה ורשאין:

"…אלא הכל תלוי בדעתם והכא נמי מוכח מערכין ו:.. אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר רשות. וליכא למימר דצרכי בית הכנסת (שאני) לפי שאף בית הכנסת עצמו מוכרין אפילו למישתא ביה שכרא? דכי אמרינן הכי הני מילי בבית הכנסת דידהו, אבל יחיד שמתנדב מנורה או נר, אי אמרינן שלא על דעתן היה מתנדב מה להן לשנותה?! אלא ודאי טעמא דמילתא כדאמרינן שכל המתנדב ומוסר לפרנסי הציבור על דעתן הוא מתנדב… שכל מה שאדם מתנדב לבית הכנסת כגון נר ומנורה וספר תורה וכיוצא בזה על דעת בני העיר הוא מתנדב…"

נמצאנו למדין שכאשר נשתקע שם התורם מהתרומה, המתנדב מוסר אותו לידי הצבור לעשות בו כרצונם הטוב, ואפילו לדבר הרשות ואפילו באופן יותר קל מבית הכנסת עצמו, ששם צריך למכור ולפדות הקדושה מה שאין כן בנדון זה שאפשר להשתמש בגוף הדבר לדבר הרשות בלי פדיון כלל כמו שראינו שר"ת למד מדין זה לשלם לשומרי העיר בכספי קופה. וזה שימוש ישיר בכסף לצורך אחר. ומקורו ממנורה. משמע שמותר לשנות המנורה עצמה לדבר רשות בלי פדיון בגלל שהמתנדב על דעת הצבור מתנדב.

מיהו יש לעיין. הדין הנ"ל מובן במנורה ונר שיש עליהם קדושת מצוות בלבד כמו שהבאנו למעלה בשם המרדכי, וממילא דינם "תשמישי מצוה נזרקין" כמו שכתוב במגילה כח: ולכן אחרי שנשתקע שם בעלים מהם והם נמסרו לצבור והצבור מחליט שתם שימושם, אפשר להשתמש בגוף הדבר לחולין. אבל מה נאמר בארונות הספרים שיש בהם קדושה חמורה? האם גם בהם נומר שהצבור יכול לעשות בהם כרצונם ולבטל גוף הקדושה מהם גם בלי פדיון?

נדון בשאלה זו עכשיו בע"ה.

20.    האם הצבור יכולים לבטל הקדושה מגוף ארונות הספרים כאשר לא נשתקע שם בעלים מהם, לפי מה שקבענו שיש בהם קדושה חמורה?

עיין בציטוט מהר"ן למעלה שהוא ז"ל כלל דין ספר תורה וכיוצא בו עם דין נר ומנורה, משמע שדינם שווה ובכולם הצבור יכול לבטל הקדושה מגוף הדבר. וז"ל:

"שכל מה שאדם מתנדב לבית הכנסת כגון נר ומנורה וספר תורה וכיוצא בזה על דעת בני העיר הוא מתנדב…"

משמעות הדבר שדין כולם שווה וכמו שבסמכות הצבור לבטל הקדושה מנר או מנורה כך בסמכותם לבטל הקדושה מפריט שיש בו קדושה חמורה בגלל שכן גם הוא ניתן על דעת הצבור.

מיהו יש לעיין שכל זה נכון בחפצים שאפשר לבטל קדושתם כגון נר ומנורה אבל איך דין זה בא לידי ביטוי בספר תורה? ברור שאי אפשר לבטל קדושת ספר תורה!

והיה נראה שכוונת הר"ן כאן שהצבור יכול למכור הספר תורה אחרי שנשתקע שם בעלים ממנו ולהשתמש בכסף לכל מטרה שנראה להם. וזה כעין הדעה הראשונה שהמחבר הביא באו"ח קנג,י שיחיד שקונה ספר תורה יכול למכור אותו ולהשתמש בדמיו למה שרוצה בגלל שעל שלו יש ליחיד כח של ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ויכול להתנות על הדמים וכו'.

ונראה שזו כוונת הר"ן כאן שאחרי שנשתקע שם התורם, ספר התורה נמסר לידי הצבור לעשות בו כרצונם ואפילו למכור ולהשתמש בדמיו למה שירצו.

ובזה מתורצת קושיית המ"א שם מובא במ"ב סא שתמה על המנהג שהצבור מוכרים ספרי תורה שנתרמו לבית הכנסת:

"וצריך עיון על מה סומכין העולם שמוכרין ספר תורה ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לבית הכנסת?"

ולפי מה שכתבנו זו שיטת הר"ן כאן שאחרי שנשתקע שם בעלים מן התרומה הצבור יכול לעשות בו ובדמיו מה שירצו ואפילו דבר רשות בגלל שהיחיד מוסר החפץ לצבור לגמרי.

ועיין שם ב"מ סב שי"א שגם הדעה השניה שמובאת במחבר שם שאוסרת על יחיד למכור ספר תורה של עצמו ולעשות כרצונו בכסף, מודה שבתשמישי קדושה מותר. אם כן לפי מה שכתבנו כאן, בדברים שיש עליהם קדושת בית הכנסת בלבד, שאפשר לבטל, יהיה מותר לבטל קדושתם כאשר נשתקע שם התורם מהם לכל הדעות.

מיהו כל זה נאמר על חפצים כגון נר ומנורה וספר תורה וכיוצא בהם. אבל בבית הכנסת עצמו לא מצאנו חילוק בין נשתקע שמו של התורם ללא נשקע. בית כנסת אסור למכור בכל אופן אפילו אם נתרם ונשתקע שם התורם ממנו אלא על פי דין.

סיכום פרק זה:

יש בסמכות הצבור לבטל קדושה גם בדברים שיש עליהם קדושת בית כנסת, כגון ארונות ספרים, לאחר שנשתקע שם בעלים מהם.

21.    האם הצבור יכול לשנות יעוד של דבר שנשתקע שם בעלים ממנו רק לצורכי העיר או גם לצורך פרטי?

עיין ביו"ד רנו,ד שצבור יכול לשנות תמחוי וקופה "לכל מה שיראה לו מצרכי צבור". ברנט,ג המחבר כתב סתם:

"יכולין הצבור לשנותו אפילו לדבר הרשות".

המחבר לא ציין כאן שצריך דווקא לצרכי צבור. האם להשליך מה שנאמר בסימן רנו על הנאמר בסימן רנט ונאמר שאם נשתקע שם בעלים ממנו מותר רק לצורכי ציבור?

והיה נראה שלשון המחבר מדויקת בזה ואפשר לשנות דבר שנשתקע שם התורם ממנו גם לדבר רשות שאינו צרכי צבור הואיל וניתן על דעת הצבור.

ואף על פי שמקור הדין ברנו,ד הוא מהגמרא בערכין ו. הנ"ל, ואם כן יוצא שהנלמד יותר חמור מאיפה שנלמד ממנו, נראה ששאני קופה ותמחוי שהם צרכים מובהקים של העיר ולכן שם צריכים לשמור את ייעודם העיקרי מה שאין כן תרומה לבית הכנסת שהיא על דעת הצבור, כאשר הצבור מפקיעים הקדושה מעל הפריט, הם יכולים למסור הפריט גם לדבר רשות שאינו צרכי צבור.

סיכום פרק זה:

הצבור יכולים למסור דבר שנשתקע שם התורם ממנו גם לדבר רשות שאינו צרכי צבור.

עכשיו יש לעיין מה נכלל במושג "לשנותה"? האם הצבור יכול למכור הפריט? או רק לשנות היעוד של הפריט אבל אסור יהיה למכור אותו?

נעיין בשאלה זו עכשיו בע"ה.

22.    מה פירוש המונח "לשנותה"? האם מכר בכלל או רק מסירת החפץ כמות שהוא?

כבר כתבנו שפירוש "לשנותה" היינו למצוא ייעוד חדש לאותו פריט. לפי"ז כתבנו שאם נשתקע שם התורם מהתרומה מותר למסור הפריט לשימוש של רשות וגם לשימוש פרטי ואם לא נשתקע שם התורם מותר למסור הפריט למצווה אחרת.

כך דייקנו ממה שר"ת למד מהדין בערכין ו: שמה שכתוב בב"ב "ולשנותה לכל דבר" לגבי קופה ותמחוי פירושו שאפשר להשתמש בכספי הקופה לשומרי העיר. שם יש שימוש ישיר ואחר בגוף הדבר הנתרם בלי פדיון. וכן גם ארונות הספרים שנשתקע שם התורם מהם מותר יהיה למסור אותם לשימוש ביתי של אדם פרטי.

יש לעיין אם מותר למכור החפץ ולהשתמש בכסף לדבר מצווה כאשר לא נשתקע שם הבעלים מהם? זה נראה יותר חמור בגלל שגוף החפץ שעליו השלט יפסיק לשמש עלוי נשמה וההנצחה תלך לאיבוד מה שאין כן כאשר גוף החפץ עם השילוט נמסר לשימוש אחר כמות שהוא.

כבר כתבנו שהצבור לא יכול להתנות לבטל הייעוד של התרומה "למישתי בה שכרא" כדין מכירת בית הכנסת בגלל שכאן שם התורם עליה ולכן ברור שיהיה לכסף אותו דין של הפריט עצמו. השאלה היא אם אפשר למכור הפריט ובזה מבטלים את "שם בעליו ממנו" שהרי עכשיו הקדושה חלה על הכסף, ואין זיהוי בין התורם לכסף או לשימוש החדש שיעשו בכסף? וכן אם מדובר בהנצחה, מתבטל השלט וההנצחה שהיתה עליו?

נראה שמותר לצבור למכור הפריט ולהשתמש בכסף למצוה אחרת אף על פי שבזה מתבטל "שם בעליו ממנו". וראיה משו"ת הרא"ש יג,יד שנפסק ברנט,ב הנ"ל.

הרא"ש שם כתב שמותר לשנות כסף שהתנדב לצורך בניית בית כנסת, לממן לימוד תורה במקום, בגלל שלימוד תורה הוא מטרה יותר חשובה מבית כנסת, אף על פי שיש על כסף זה דין "לא נשתקע שמו ממנו" כמו שהט"ז הנ"ל רנט,ה כתב.

ברם כאשר משתמשים בכסף זה לממן לימוד תורה במקום, ברור שמבטלים שם התורם מהכסף לטווח הארוך! בית כנסת יעמוד שנים רבות ותהיה הנצחה של שם התורם בבית הכנסת לאורך זמן, מה שאין כן במימון לימוד תורה, שם השימוש כלה שאחרי זמן הלימוד כבר לא יזכרו את התורם כלל. ובכל זאת הרא"ש התיר ואמת המידה היחידה שלו ז"ל היתה אם השימוש יותר חשוב מהשימוש המקורי או לא והוא ז"ל הבין שדעת התורם לעשות בכסף מה שההלכה קובעת שמותר.

לפי זה היה נראה שמותר למכור פריט שלא נשתקע שם בעליו ממנו ולהשתמש בכסף לצורך מצווה, אף על פי שעל ידי זה מתבטל שם התורם מהפריט – כיוון שאין שם התורם על הפריט או השימוש החדש שהרי מדובר בדבר חדש שאף פעם לא היה מזוהה עם התורם ואם כן איך יהיה שם התורם עליו?!

לפי זה יוצא שהעדיפות שמעניק שם התורם המופיע על החפץ היא החלת דין חמור על החפץ שמונע מהצבור לבטל הקדושה מעל החפץ גם על ידי מכירתו והתנייה על הכסף. שם התורם על החפץ אינו מתכון לשימור ההנצחה על החפץ לעולמי עולמים. אצל נכרי ש"פעי" כל עוד שם התורם על החפץ אסור למכור את החפץ או לפגוע בהנצחת שמו של הנכרי. אבל אצל ישראל שציית דינא, אין מטרת שם התורם על החפץ לשמר לנצח את שמו על החפץ, אלא מטרת שמו עליו היא למנוע ביטול הקדושה על ידי הצבור.

סיכום פרק זה:

מותר לצבור למכור חפץ ששם התורם עליו אבל עליהם להשתמש בכסף לצורך מצוה. אם מדובר בפריט שדין קדושת מצוות עליו אפשר להשתמש למצווה פחותה ואם קדושה חמורה עליו חובה להשתמש למטרה יותר חשובה. נדון אם מותר להשתמש למטרה באותה רמת חשיבות של הפריט המקורי בהמשך בע"ה.

נדון עכשיו בשאלה אם הצבור יכול לזרוק הפריט שנשתקע שם התורם ממנו לפח או להשאירו בחוץ להתקלקל מעצמו? ומה הדין בלא נשתקע שם התורם ממנו?

23.    האם מותר לזרוק את הפריט לפח או להפקירו שיתקלקל בחוץ?

אם לא נשתקע שם התורם מהחפץ ברור שאי אפשר להשליך החפץ לפח האשפה שהרי קדושה עליו! כתבנו כבר שהצבור לא יכולים להפקיע הקדושה מהחפץ וגם לא מעל המעות שקבלו על ידי מכירה החפץ – קל וחומר שאי אפשר יהיה לזרוק החפץ לפח!

וכן נראה שאסור להשאיר החפץ בחוץ עד שיתקלקל בגלל שגם בזה יש זלזול בקדושת הפריט. ואף על פי שמצאנו שכך נוהגים בקדשים "ירעה עד שיסתאב" וכדומה, כך עושים כאשר אסור השימוש בחפץ והוא מהווה מכשול לרבים, אבל חפץ שיש בו שימוש אסור להשאיר בחוץ כדי שיתקלקל.

ונראה שהוא הדין אם נשתקע שמו ממנו. אף על פי שהדין הוא שאפשר לשנותו לדבר רשות, אין זה אומר שאפשר לזרוק אותו לפח או להשאירו בחוץ להתקלקל. צריך למצוא לו פתרון הולם לפי הכללים הנ"ל.

מיהו אם נשתקע שמו מעליו והחפץ הוא במצב כזה שאף אחד לא רוצה לקבלו, נראה שאפשר לשים אותו במקום צנוע, הואיל וזה דומה לקדשים שאין להם שימוש שדינם "ירעה עד שיסתאב" וצ"ע.

סיכום פרק זה:

אסור לזרוק פריט שנתרם לבית הכנסת לפח, בין אם נשתקע שם התורם ממנו בין אם לאו והוא הדין שאסור להשאיר החפץ בחוץ להתקלקל.

מיהו אם נשתקע שם התורם ממנו והחפץ הוא במצב שאף אחד לא רוצה אותו. נראה שאפשר להניח אותו במקום צנוע להתקלקל, ואז יהיה מותר לזרוק אותו.

עכשיו נדון בשאלה אם מותר לשנות פריט שלא נשתקע שם התורם ממנו ויש בו קדושה חמורה לשימוש שחשיבותו זהה לחשיבות השימוש המקורי או רק לשימוש יותר חשוב?

24.    האם מותר לשנות יעוד חפץ שלא נשתקע שם התורם ממנו לשימוש זהה בחשיבותו לשימוש המקורי או רק לשימוש יותר חשוב?

עיין או"ח קנג,ד שם מופיעות שתי דעות אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת דבר שקדושתו זהה לקדושה הראשונה או לא. הי"א הראשון אוסר והי"א השני מתיר. וע"ש בביאור הלכה שהפרי מגדים הכריע כשיטה השניה בגלל שהיא בתרייתא אבל הביאור הלכה כתב שהמאירי כתב שרוב הגאונים סוברים שצריך עילוי דוקא. ועיין מ"ב י שכל זה בדיעבד כאשר כבר מכרו אבל אסור לכתחילה למכור כדי לקנות דבר באותה רמת קדושה אלא אם כן הראשון היה מקולקל או קטן מדי, אבל בשביל יפה ממנו אסור למכור.

מותר למכור כדי להשתמש בכסף למטרה יותר חשובה מהמטרה המקורית. וכן מותר לפדות הפריט על כסף כדי להשתמש בכסף למטרה יותר חשובה כדין מכר.

מיהו ברור שמותר למסור החפץ כמות שהוא לשימוש זהה לזה שהיה בו וכ"כ מ"ב קנג,סז.

סיכום פרק זה:

אסור למכור את ארונות הספרים כדי לקנות חדשים אלא אם כן הראשונים היו מקולקלים או שאינם מכילים מספיק אבל לייפוי אסור.

מותר למכור אותם כדי לקנות משהוא יותר חשוב כגון ספרים או סדורים.

כמו כן מותר לפדות הפריט על שוויו ולהשתמש בכסף למטרה יותר חשובה מהמנטרה המקורית.

מותר למסור הפריט כמות שהוא לשימוש באותה קדושה.

נדון עכשיו בשאלה אם הצבור יכול ליתן הפריט שלא נשתקע שם התורם ממנו במתנה? האם יש בזה שימור הקדושה או לא?

25.    האם מותר לצבור ליתן הפריט במתנה לאחר?

עיין מגילה כו. שם כתוב שמותר ליתן בית כנסת במתנה לאחר ויש בזה פדיון הקדושה:

"אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מתנה כמכר".

מיהו עיין מ"ב קנג,מה שיש מחלוקת ראשונים בזה. לדעת הרי"ף, הרא"ש והר"ן מותר רק על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. ולפי הרמב"ן, הריטב"א והרשב"א מספיק ז' טובי העיר.

לפי הדעה שצריכים בזה ז' טובי העיר ומעמד אנשי העיר, יש במתנה זו ירידה בקדושה ולכן צריך שדווקא אלו יתנו המתנה בגלל שיש בכוחם לבטל קדושה מהדבר עצמו שניתן כמו שראינו למעלה. לפי הדעה השניה, המתנה בעצמה דינה כפדיון מהסיבה המובאת בגמרא.

לפי מה שהוכחנו למעלה שבדבר שלא נשתקע שם התורם ממנו, אין סמכות גם לז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להוריד מקדושתו, אסור יהיה ליתנו במתנה גם אם הצבור מסכים לכך. מיהו לדעה השניה יהיה מותר.

נראה להכריע כאן שאסור ליתן במתנה משתי סיבות:

א.      המ"ב הביא דעה זו בסתם והמתירים בתור "ויש אומרים".

ב.      גם לפי הדעות שמתנה כמכר עדיין יש מחלוקת. לפי הרמב"ן (מובא בר"ן ח. בדפי הרי"ף) שהוא מהמתירים הנ"ל סובר:

"אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו נמלכין טובי העיר לתת לו בית הכנסת זו".

זאת אומרת שמותר רק אם יש להניח שהגבאים נתנו להמקבל החפץ בגלל שהוא כבר נתן בעבר חפצי מצוה לבית הכנסת. וע"ש שהר"ן חולק וכתב:

"אההיא הנאה דהוו להו מיניה שהרי הן כמחוייבים לשלם לו גמול וכיון דמפקעה אמידי דהיינו ההיא הנאה אע"פ שיצאה לחולין אין בכך כלום שרשאין הן בכך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר".

לפי ההסבר של הרמב"ן יהיה אסור ליתן ארונות הספרים כמתנה כדי להפקיע קדושתם, בגלל שברור שהגבאים ירצו להפטר מארונות ספרים אלו באופן הכי מהיר וודאי שלא מתקיימת בזה האומדנא של הרמב"ן שהגבאים רק יתנו למי שכבר קבלו ממנו חפצי מצווה. לפי ההסבר של הר"ן אולי יהיה מותר בגלל שסוף סוף המקבל ירצה להטיב עם בית הכנסת שנתן לו מתנה.

הואיל ולפי הסבר הרמב"ן, שהוא מהמתירים הנ"ל, אסור בנדון דידן ליתן ארונות הספרים במתנה, ולפי הדעה הראשונה אסור בכל אופן, נראה להכריע שבנדון דידן אסור ליתן ארונות הספרים בתור מתנה.

מיהו אם המשתמש ישתמש בארונות הספרים לאותה מטרה שלמענה נתרמו, היינו אכסון ספרי קודש, מותר ליתן אותם לכל אדם כמו שהמ"ב פסק קנג,סז.

סיכום פרק זה:

אסור ליתן ארונות הספרים שיש עליהם שלטי זכרון במתנה כדי שהמקבל יעשה בהם כרצונו.

מותר ליתן אותם אם המקבל ישתמש בהם לאותה מטרה שנתרמו למענה – היינו לאכסן ספרי קודש.

אם נשתקע שם בעלים מהם מותר ליתן אותם מתנה ולמקבל מותר להשתמש בהם כל שימוש שהוא.

26.    סיכום כללי של הפסק:

ארונות ספרים שיש עליהם שלטי זכרון דינם כלא נשתקע שם התורם מהם.

מותר לגבאים למסור אותם לשימוש זהה לזה שמשמשים כרגע, היינו אכסון ספרי קודש.

אסור למסור אותם לשימוש פחות.

מותר למכור אותם ולהשתמש בכסף לצורך יותר חשוב ממה שמשמשים כרגע.

אסור לזרוק אותם לפח או להשאיר אותם במקום שיתקלקלו בו.

אסור ליתן אותם במתנה.

אפשר להחזיר אותם לתורם שהוא יעמוד בכללים הנ"ל.

אפשר לפדות הארונות על כסף, ולהשתמש בכסף למטרה יותר חשובה מזה של ארונות הספרים כגון לקנות ספרים או סדורים.

אפשר להוריד השלט מהארונות אם מוכרים אותם או מוסרים אותם כדין הנ"ל.

ארונות ספרים שאין עליהם שלט דינם כנשתקע שם התורם מהם.

מותר למסור אותם לכל שימוש שהוא.

מותר ליתן אותם במתנה.

מותר למכור אותם ולהשתמש בכסף לכל צורך שהוא.

אסור לזרוק אותם לפח או להשאיר אותם במקום שיתקלקלו.

אם אין עליהם קופצים ואין מה לעשות איתם אפשר אולי להשאיר אותם במקום צנוע שיתקלקלו ואז יהיה מותר לזרוק אותם. ונראה שהוא הדין לארונות עם שלט אחרי שפדו אותם על שווים כנ"ל.

הרב יהודה קרויזר – מרא דאתרא.    הרב ברוך פז.     הרב ישועה רטבי.

ניתן: כ"ז אדר ב תשע"ט

3 אפריל 2019