עבודת גרפיקה במחשב, שלטענת הנתבע שונה מהעבודה אותה הזמין

טענת התובעת (הטענה הועברה לבית הדין על ידי הקלטה של דברי התובעת)

הנתבע ביקש ממני להכין לו "לוגו" במחשב. הוא שלח דוגמא של "לוגו" וביקש להכין "לוגו" דומה. סיכמנו שעבור העבודה ישלם 400 ₪. אחרי שהכינה "לוגו", ביקש הנתבע "לוגו" אחר, ולכן עבדה על "לוגו" חדש. לצורך ה"לוגו" השני קנתה תמונה. וכמו כן הכינה הנפשות "לוגו". בשלב זה החליטה להפסיק לעבוד על ה"לוגו" כי חששה שהלקוח שוב ישנה את הבקשה ולכן החליטה שלא משתלם לה להמשיך. התובעת מסרה את העבודה לנתבע. והיא תובעת ממנו את ה400 ₪ שסכמו עבור העבודה.

טענת הנתבע

העבודה שקבלתי אינה גמורה ברמת הגימור המקצועי (כגון שאין מעבר חלק בין תמונת העדשה בלוגו לבין צורת האות). לטענתו ל"לוגו" יש לו חשיבות גדולה בייצוג בעל ה"לוגו" כאיש מקצוע רציני. רמת ה"לוגו" משפיעה על רמת "המיתוג" שמקבל בעל המקצוע ולכן אינו יכול כלל להשתמש בלוגו כזה שלדעתו אינו גמור ברמה המקצועית. למרות שעבורו אין שום תועלת בלוגו, מוכן כפשרה לשלם 200 ₪.

דיון –

לאחר שמיעת חוות דעת[1] של מי שמצוי בתחום הגרפיקה, התקבל הרושם שהעבודה שנמסרה לנתבע אכן דומה לדוגמה השניה אותה הזמין הנתבע. יש לציין שגם הדיינים עצמם התרשמו שאין הבדל בין העבודה המוגמרת לבין הדוגמה השניה שנתן הנתבע לתובעת.

כמו כן נשלחה לתובעת (דרך המחשב), שאלת הבהרה לגבי משפט שנאמר על ידה בהקלטה. לאחר קבלת תשובת התובעת עולה שלתובעת ברור שהיא נתנה לו את העבודה שביקש.

התובעת הוסיפה (בתשובה שכתבה לבית הדין) שמלבד 400 ₪ שהוא חייב לה לפי ההסכם הראשוני, היא תובעת גם תוספת עבור הטרחה שהייתה לה מחמת שינוי הדעה של הנתבע.

הנושאים

א. אומן שביצע עבודה לא כפי שהתבקש

ב. היסוד היוצא מדין זה וההבדל בין עבודת אומן למקח טעות

ג. האם הנידון כאן נכנס לגדר הזה

ד. האם יש חובת תשלום לאומן שעבד מעבר לבקשה המקורית של המזמין.

ה. מסקנת הדין

א. אומן שביצע עבודה לא כפי שהתבקש על ידי הלקוח

במשנה בבא קמא (פרק ט משנה ד) שנינו:

"הנותן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו צבעו כאור אם השבח יותר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו רבי יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח".

מבואר במשנה שישנם ג' מצבים כאשר האומן ביצע את העבודה לא כפי שהתבקש.

אופן א – האומן קלקל את חומר הגלם ואין שום ערך לתוצאת העבודה. במצב זה האומן צריך לשלם את דמי חומר הגלם שניתן לו על ידי מזמין העבודה. אין האומן מקבל דבר עבור עבודתו אף שטרח והוציא הוצאות כי לא רק שלא הועיל אלא אף הזיק. זהו מה שנאמר במשנה שהיורה (הסיר) של הצבע הקדיח את הצמר והצמר נשרף לגמרי (כך ברש"י שם).

אופן ב – האומן ביצע את העבודה אבל התוצאה היא ברמה גרועה. בגמרא מבואר שהאומן השתמש בחומרים גרועים – במקרה של המשנה השתמש בשיריים של צבע שהיו בסיר הצבע.

באופן זה מחשבים את התשלום לפי יציאה ושבח ומשלם מזמין העבודה את התשלום הנמוך משניהם.

רש"י הסביר שכאן האומן נקרא מזיק ולכן ידו על התחתונה ומקבל התשלום הנמוך. (אמנם לקמן תובא דעת הרמב"ם שיש כאן גם תקנה לאומן ונראה שגם לגבי מקרה כזה "שצבעו כאור" זה יש כאן תקנה לאומן).

אופן ג – האומן ביצע עבודה אחרת ממה שהתבקש כגון שהתבקש לצבוע אדום וצבע שחור או להפך – באופן זה נחלקו ר' יהודה ור' מאיר מה הדין. לפי ר' מאיר האומן צריך להחזיר את דמי הצמר הלא הצבוע לבעל הצמר והאומן עצמו נשאר עם הצמר הצבוע. בגמרא בבא קמא צה. יוצא שטעמו של ר' מאיר הוא שעל ידי השינוי קנה האומן את הצמר וכן הסביר רש"י במשנה. אבל לדעת ר' יהודה גם בזה הדין הוא שמחשבים את היציאה והשבח ונותן את הפחות שבשניהם.

מהו טעמו של ר' יהודה – בגמרא בב"ק קב. מתבאר שיסוד סברתו של ר' יהודה היא הכלל שכל המשנה ידו על התחתונה כאמור במשנה ב"מ עו. ולכן כאן שהאומן שינה אינו יכול לדרוש את מלוא הסכום.

הרמב"ם בפירוש המשנה כתב כך:

"ואין כל זה רק אם רצה בכך בעל הבגד, אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על דברי שלם לי מה שהיה שוה הבגד שלי מתחלה וקח הבגד לעצמך אינו רשאי, לפי שזה שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח היא תקנה לשניהם יחד".

מבואר בדברי הרמב"ם שאין כאן רק קנס לאומן אלא יש כאן גם תקנה לאומן שלא יפסיד מה שהוציא ולא יקבל כלום ולכן לפחות יקבל את התשלום הנמוך[2]. מכאן שאין אפשרות למזמין העבודה לומר לא אתן לך כלום אלא חייב לשלם לאומן. וכך פסק גם בהלכות – (הלכות שכירות פרק י הלכה ד):

"אמר בעל הכלי איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים אין שומעין לו".

לקמן תובאנה דעות החולקות על הרמב"ם בזה.

בברייתא בגמרא (ב"ק קא.) שנינו דוגמא נוספת לדין זה:

"תנו רבנן: הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל, ספסל ועשה מהן כסא – ר' מאיר אומר: נותן לו דמי עציו; רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה – נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו את השבח; ומודה רבי מאיר: אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, ספסל נאה ועשה ספסל כעור, אם השבח יתר על היציאה – נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח – נותן לו דמי השבח".

גם כאן ישנם שני מצבים: א. כאשר התוצאה דומה אבל אינה מוצלחת כגון כסא כעור מול כסא נאה שזו דוגמא השווה לאופן שצבע בצבע גרוע, שבזה לכל התנאים הולכים אחר שבח ויציאה. ב. כאשר יש שינוי בין התוצאה לבין ההזמנה כגון בקש כסא ועשה ספסל או להפך שזה דומה לבקש אדום וצבע שחור, שבזה נחלקו ר' יהודה ור' מאיר.

להלכה מפורש בגמרא ב"ק קב. וע"ז ו: שהלכה כר' יהודה וכן הוא לכל הפוסקים – וכן הוא בשו"ע סימן שו סעיף ג.[3]

הרמב"ם (שכירות י,ד) כאמור לעיל קבע שאין אפשרות לבעל הכלי שלא לשלם עבור העבודה ואינו יכול לומר שהאומן יחזיר לו את דמי העצים.

אבל הראב"ד שם כתב "אין לזה טעם". המ"מ[4] הסביר בתחילה שכוונת הראב"ד רק לומר שדין זה פשוט אבל אח"כ כתב שמצא בדברי רש"י[5] שמשמע שבעל הבית יכול לומר לאומן שיקח את הצמר. ולפי זה גם דברי הראב"ד יכולים להתפרש כן ומ"מ נשאר בצ"ע.

הבית יוסף כתב שלפי הטעם שנתן הרמב"ם בפירוש המשנה שיש כאן תקנה גם לטובת האומן מובן דינו של הרמב"ם. וכן פסק כמותו בשו"ע. אמנם הרש"ל פסק כראב"ד. הש"ך הסכים לשו"ע, והגר"א אף הביא ראיה לרמב"ם שמוכח בגמרא בדף ק. שרק לר' מאיר אומרים את הסברא שיכול בעל הכלי לדרוש מהאומן תשלום הצמר אבל לר' יהודה אינו יכול לעשות כן. (הקצות והנתיבות בארו את סברות הרמב"ם והראב"ד ומ"מ להלכה לא חלקו על הכרעת השו"ע והש"ך). יש להעיר שהאור שמח הסביר שהראב"ד כלל לא התייחס לדין זה ברמב"ם אלא לדין אחר ולדבריו הראב"ד אינו חולק כלל בדין זה כי הוא פשוט.

העולה מזה להלכה הוא שיש תקנה גם לאומן ואין רשות למזמין העבודה שלא לשלם יציאה או שבח הפחות מבין שניהם.

ב. היסוד היוצא מדין זה וההבדל בין עבודת אומן למקח טעות

יש להדגיש שהיוצא מדין זה הוא שאין אפשרות למזמין העבודה לומר איני רוצה לשלם כלל עבור העבודה שהרי לא זאת העבודה שהזמנתי ואין לי שום צורך בתוצאת העבודה. כגון אם ביקש מהאומן להכין לו כסא והאומן הכין לו ספסל אינו יכול לומר אין לי צורך בספסל כלל ולכן איני רוצה לשלם כלל אלא חייב לשלם לפחות את היציאה או השבח הפחות מבין שניהם. כמו כן מתבאר מתוך הדוגמאות במשנה שכל עוד שיש ערך לתוצאה והיא שווה יותר מחומר הגלם ממנה נוצרה, יש חיוב תשלום לאומן. ההוכחה לכך היא שהאופן שבו אין תשלום לאומן הוא כאשר קלקל את חומר הגלם, משמע מכך שכל שלא קלקל את חומר הגלם אף שהתוצאה אינה מה שהתבקש לעשות צריך מזמין העבודה לשלם לו. נראה שהעקרון בזה הוא כל שיש ערך לתוצאה יותר מחומר הגלם יש כאן חיוב תשלום על מלאכת האומן.

יש להבחין כאן בין דיני קנייה ומכירה שבהם אם הלקוח קיבל מוצר שלא קנה יכול להחזירו מדין מקח טעות ואפילו קבל את המוצר שקנה אלא שיש בו מום יכול להחזירו, לבין דין מי שנותן עבודה לאומן שבזה לא דנים דין מקח טעות אלא חייב לשלם גם את התוצאה אינה מה שביקש כלל כל עוד שיש ערך לתוצאה.

נראה שדין זה נכון גם אם לא נתן שום חומר גלם לאומן כי עיקר הטעם כאמור בדברי הרמב"ם הוא תקנה לשני הצדדים[6].

ג. האם הנידון כאן נכנס לגדר הזה

אמנם נראה שכל זה לא שייך בנידון שלפנינו כי לפי מראה עיני הדיינים וכן על פי חוות דעת של מי שמבין בתחום הגרפיקה, יוצא שהתובעת אכן נתנה לנתבע את העבודה שביקש. אמנם הנתבע טוען שיש הבדל בין ההזמנה לבין מה שקיבל אבל מאחר ולעיני אחרים אין הבדל ביניהם אם כן אי אפשר להחיל על המקרה שלפנינו את הדין שהתבאר לעיל. כאמור לעיל רק כאשר האומן "שינה" חל הדין לשלם לפי שבח או יציאה אבל כאשר נראה שהאומן לא שינה צריך לשלם לאומן את מה שסיכמו ביניהם.

ולכן במקרה כאן הנתבע צריך לשלם את מלוא הסכום שסוכם בתחילה דהיינו 400 ש"ח.

ד. האם יש חובת תשלום לאומן שעבד מעבר לבקשה המקורית של המזמין

התובעת טענה במכתב לבית הדין שהנתבע צריך לשלם לה מעבר לסכום הראשוני, תוספת תשלום עבור הטרחה שהוא גרם לה.

לכאורה למרות שלא היה כאן סיכום מראש על תוספת תשלום, היה מקום לדמות דין זה לדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה, כמבואר בבבא מציעא קא. ובשו"ע סי' שעה סעיף א:

"היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה."

ועוד כתב הרמ"א בסימן רסד סעיף ד:

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".

העולה מהאמור שם הוא שגם אם לא היה סיכום מראש על תשלום, אדם שעשה עבודה לטובת חבירו חייב מקבל העבודה לשלם עבור העבודה. ולכאורה עולה שאפילו אם לא תכנן מקבל העבודה לעשות עבודה זו, כגון בשדה שלא תכנן לטעת אותה, ובא אדם ונטע אותה עבורו חייב לשלם לו בעבורה. אמנם אינו משלם תשלום מלא אלא ידו על התחתונה אבל מ"מ יש חובת תשלום. לכאורה לפי זה גם באומן שעבד יותר מההזמנה המקורית, צריך להיות תשלום על תוספת העבודה שעשה.

אבל יש להעיר שהתנאי הבסיסי לחובת התשלום הוא שיש על כל פנים איזו שהיא תועלת למקבל העבודה מן העבודה. אע"פ שהתבאר שאפילו כאשר לא תכנן לטעת חייב לשלם על הנטיעות, כל זה דוקא כאשר לאחר העבודה הוא מעוניין ומרוצה מהעבודה שנעשתה, אבל אם אין למקבל שום תועלת והנאה מהעבודה אין חובת תשלום. נראה ללמוד דבר זה ממה שנפסק שם בשו"ע סימן שעה סעיף ב:

"אמר ליה בעל השדה: עקור אילנך ולך, שומעין לו".

היינו כל שלפי בעל השדה אין שום תועלת מן העבודה ומבחינתו אין צורך בתוספת העבודה אין בזה חובת תשלום.

בספר פתחי חושן (חלק ד פרק ח הערה סו) כתב:

"ומשמע מדברי האחרונים דהיינו דוקא כשההנהו בפעולתו, אבל אם לא נהנה, אף על פי שזה טרח עבורו כמה, כגון שהלך למקום פלוני לטובתו ולא הצליח, אף על פי שאילו היה שוכרו לשם כך היה חייב בשכרו כל שעשה מלאכתו ואף על פי שלא הצליח, וכמו שיתבאר בפרק יב,בעושה שלא מדעת אינו חייב אא"כ נהנה ממנו, כמ"ש הרמ"א בסימן רסד (סעיף ד) וז"ל, אבל אם לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו כלום, ע"כ. וכן משמע מדבריו בתשובה (סימן פו), וכ"כ בשו"ת זרע אמת (יו"ד סימן נה) שהדגיש כמה פעמים שאף אם לא הצליח בפעולתו חייב לשלם לו שכרו הואיל וצוהו לעשות, ומשמע שאם לא צוהו אינו חייב. וכן משמע בשו"ת חו"י (סימן קנד)".

בנידון כאן הנתבע לא נהנה מתוספת העבודה על הדוגמה הראשונה כי העבודה הראשונה לא הייתה דומה לדוגמה שביקש.

אכן יש לדון במקרה כאן שתוספת העבודה הייתה קשורה לשינוי דעתו של המזמין. אמנם נראה לומר שהיות שהעבודה הראשונה שנתנה לנתבע לא הייתה דומה לדוגמא הראשונה שהזמין (כפי שנראה בעליל), יש לומר שמה שהסכימה התובעת להמשיך לעבוד על דוגמא אחרת ללא סיכום על תשלום נוסף, היה כדי לתת לנתבע עבודה שלמה. נראה מתוך הקשר הדברים שאילו הנתבע היה מקבל את העבודה השניה ללא אומר ודברים ומשלם עליה את הסכום הראשוני (היינו 400 שקלים), לא הייתה התובעת מבקשת תשלום נוסף עבור העבודה הראשונה. רק אחרי שהעניינים הסתבכו והזמן התארך החליטה התובעת לתבוע תשלום נוסף עבור תוספת העבודה. לא נראה לומר שהיה בדעתה מתחילה לגבות את מלא התשלום על העבודה הראשונה ואח"כ להמשיך לעבוד על הדוגמא השניה ללא סיכום על תשלום נוסף על סמך הדין של העושה טובה לחבירו. כך גם משמע מתוך הדברים שכתבה התובעת לבית הדין.

יש לדמות דין זה למבואר ברמ"א סימן רמו סעיף יז. בפתחי חושן (שכירות פ"ח סע' לד) ניסח זאת כך:

"אם יש אומדנא דמוכח שמתחלה עשה הטובה או הפעולה על דעת שלא לתבוע ממנו שכר, ורק משום סיבה שנולדה אח"כ בא לתבוע ממנו, אינו חייב לשלם לו".

על פי האמור אין לקבל את בקשת התובעת לתשלום נוסף מעבר לסכום הראשוני המוסכם.

ה. מסקנת הדין

הנתבע ישלם לתובעת 400 ₪ כפי שסיכמו בתחילה.

פסק הדין ניתן ביום ‏*** תשע"ט *** 2018.

בזאת באנו על החתום

_______________הרב ישועה רטבי_______________הרב יעקב סבתו, אב"ד_______________הרב בועז באדי

---

[1] חוות הדעת התקבלה שלא בהרכב כל הדיינים.

[2] נראה שהרמב"ם רק מוסיף זאת על הטעם של כל המשנה וכו' דהיינו שטעם ההפסד שאינו מקבל כל הסכום הוא משום כל המשנה אבל מ"מ זה שבכל זאת מקבל משהו הוא מטעם תקנה.

[3] שולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ג:

"נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד".

 [4] ז"ל המגיד משנה הלכות שכירות פרק י הלכה ד:

"ואיני יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב אי זהו מועט אם ההוצאה אם השבח ויתן המועט אם רצה צבע הזה אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכמדומה לי שכוונת הר"א ז"ל היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. אחר כן מצאתי לרש"י ז"ל שפירש שביד בעל הבית לתת לו הצמר. ופירוש בדמיו וצ"ע".

[5] צ"ע היכן מצא כן בדברי רש"י, ואולי למד כן בדעת רש"י ממה שכתב ק: שר' יהודה קונס לאומן שידו על התחתונה "ולא נתהני משבחא" משמע שעיקר הקנס הוא לטובת בעל הכלי שלא יוכל האומן להחזיק בשבח לעצמו אבל אם בעל הכלי מוותר על השבח ומסכים שהאומן יחזיק בו לעצמו משמע שאין צריך לשלם לו כלום.

[6] הרחבה בנושא עבודה שלא בוצעה כפי שהתבקש-

בהגדרת יציאה מצאנו כמה שיטות בראשונים-

דעת התוספות (ב"ק ק: ד"ה אם השבח) –

התוספות כתבו על פי הירושלמי שבוחנים את ערך שווי התוצאה. אם שווי התוצאה שווה לערך שהיה צריך להיות אילו האומן עשה כפי שהתבקש הרי שהאומן מקבל את מלוא הסכום שהיה צריך לקבל ואז הוא מקבל את מלוא ה"הוצאה". לדוגמא אם שווי התוצאה הוא 25 וכך היה צריך להיות מתחילה ובעל הכלי הבטיח לאומן 10 בשכרו הרי שהאומן יקבל את מלא הסכום מאחר שבעל הכלי לא הפסיד כלום אע"פ שקיבל צבע שלא רצה. אם ערך התוצאה נמוך ממה שהיה ראוי להיות אילו האומן לא שינה הרי שהאומן סופג זאת ואז אינו מקבל את מלוא ההוצאה אלא פחות כשיעור מה שפחת המוצר ממה שהיה צריך להיות, כגון שעכשיו התוצאה שווה 20 ואילו לא שינה הייתה שווה 25 והסכום שהאומן היה אמור לקבל היה 10 הרי שעכשיו יקבל רק 5.

שיטת רש"י-

רש"י כתב שהיציאה כוללת מה שהוציא הצבע על חומרים וכן שכר טרחו כשאר שכיר יום. אמנם ברור לרש"י ששכר זה נמוך משכר הקבלנות אילו היה עושה את העבודה כהוגן. (ובזה רש"י חולק על התוספות כי לדעתו האומן לעולם לא יקבל מה שהיה צריך לקבל אילו לא שינה)

שיטת הרא"ה-

בנמוקי יוסף (ב"ק לו.) כתב: "והר"ה ז"ל כתב נותן לו שכרו כפועל בטל ומקבל צמרו" שכר פועל בטל הוא פחות משכר טרחה ומקובל לחשבו כחצי משכר פועל שאינו בטל (כ"כ הט"ז סימן שלא?)

שיטת הרמב"ם (שכירות י,ד)

הרמב"ם כתב סתם "נותן בעל הכלי את ההוצאה" ולא הזכיר שכר טרחה וכתב הבית יוסף בדעתו "שהרמב"ם ז"ל אינו מחשב שכר טרחו" ואם כן לפי הרמב"ם משלם לאומן רק מה שהוציא מכספו.

שיטת הש"ך

הש"ך כתב שאין מחלוקת בין הראשונים וכולם מודים שצריך לשלם שכר הטרחה. הסביר הש"ך שיסוד החיוב לשלם שכר הטרחה הוא כי כאן לא גרע מנוטע שלא ברשות, לכן גם הרמב"ם יודה לחובת התשלום. כתב הש"ך שכן משמע מהמ"מ שאין הרמב"ם חולק כי המ"מ הביא את רש"י. עוד כתב הש"ך ששם התשלום הוא כפחות שבשכירים (נראה שהיינו לפי פירוש בעל המאור שם הובא בב"י סימן שעה) ולפ"ז כתב הש"ך שגם הרא"ה אינו חולק על רש"י אלא רק מבארו (ולפ"ז אינו כפועל בטל דעלמא אלא כפחות שבשכירים וצ"ע מה ההשוואה).

להלכה

השו"ע העתיק את לשון הרמב"ם ולכאורה היה מקום לומר שלפי השו"ע אין מקום לחיוב שכר טרחה. אבל מאחר שיש אחרונים שפרשו שגם לפי הרמב"ם יש חיוב כזה, וכפי שדייק הש"ך מהמגיד משנה, א"כ י"ל שאין הכרח לפרשנות כזו בשו"ע. גם באר הגולה הביא על דברי השו"ע את דברי המ"מ ורש"י ומשמע שסבר שאין כאן מחלוקת בזה. וכן בערוך השלחן שו סוף סע' ז עולה שפסק כש"ך.

נראה שאפילו אם תוצאת העבודה שווה לתוצאה שהייתה צריכה להיות מתחילה, לא נוכל לחייב את מזמין העבודה לשלם שכר שלם לאומן כשיטת התוספות כי שיטה זו לא הובאה כלל להלכה. אף הרמ"א שיוזכר לקמן לא הביא נקודה זו של התוספות אלא רק את העניין שהבעלים נוטלים תחילה את מה שהיו צריכים להרויח כפי שיבואר לקמן.

לפי זה נראה להלכה שצריך לשער את שכר האומן לפי ערך מינמילי של אומנות כזו לפי שעות עבודה ולהחשיב זאת כיציאה שיש להעריכה מול השבח.

חישוב השבח

שיטת התוספות (ב"ק ק: ד"ה אם השבח) והרא"ש (ב"ק פ"ט סי' יז) על פי הירושלמי–

השבח הוא מה שהתוצאה שווה יותר ממה שהיה צריך להרוויח בעל הכלי אילו האומן לא היה משנה ממה שסוכם, כאשר רווח בעל הכלי הינו התוצאה הסופית פחות שווי חומר הגלם ופחות מה שצריך לשלם לאומן. כגון אם חומר הגלם שווה 10 וצריך לשלם לאומן 10 והתוצאה הייתה צריכה להיות 25 הרי שבעל הכלי היה אמור להרויח 5 יותר ממה שהיה לו בתחילה (שהרי בתחילה היה לו חומר ששוה 10 ועכשיו לאחר ניקוי התשלום לאומן נשאר לו 15). ולכן כל מה שהכלי הסופי שווה יותר מ15 נחשב כשבח ומתוך זה משלם לאומן.

היסוד בשיטת התוספות – מה שהכלי היה אמור להיות שווה הוא הקרן, ולכן בעל הכלי נוטל תחילה עד שמגיע לסכום זה.

שיטת רש"י וכן הרמב"ם בפירוש המשנה –

בוחנים כמה שווה הצמר לפני העבודה וכמה שווה לאחר העבודה וההפרש הוא השבח.

להלכה הבית יוסף הכריע כשיטת רש"י והרמב"ם אבל הרמ"א כתב כשיטת הרא"ש. האחרונים נחלקו בזה הש"ך פסק כשו"ע ואילו הנתיבות פסק כרמ"א.

נראה שבנידון שלפנינו אין משמעות למחלוקת זו כי העבודה לא נעשתה על חומר גלם של הלוקח, אין כאן רווח ללוקח מן העבודה, כדי שנדון שיטול תחילה את הרווח ונקזז רווח זה, אלא כל השבח כאן קשור להערכת תוצאת העבודה כפי שיבואר.

אכן יש לדון כאשר העבודה נעשית שלא על חומר גלם, או לחילופין כאשר נעשית על חומר גלם של האומן מה יחשב לשבח.

נראה לומר שהשבח הוא כמה אדם מוכן לשלם כדי לקנות מוצר מוגמר, היינו אילו היה מוכרים מוצר כזה בחנות כמה היה מוכן לשלם עבורו. ההבדל במקרה זה בין שבח להוצאה הוא שבהוצאה החישוב הוא לפי הערכת טרחת האומן הזמן והמקצועיות שלו ואילו בחישוב השבח הנידון הוא שווי התוצאה ביחס ללוקח בלא קשר לאומן. ביתר ביאור אפשר לומר שיש הבדל בין מצב שבו מזמינים עבודה אצל האומן שאז האומן אינו מוכר את התוצאה כי עדיין אינו יודע כיצד בדיוק תראה התוצאה אלא הוא מחשב את הזמן והמאמץ שצריך להשקיע. לבין מצב בו התוצאה כבר מוכנה שאז מוכרים את התוצאה ואז החישוב הוא גם לפי איכות התוצאה ולפי צורך השוק בה. כמובן שבדרך כלל כאשר האומן מוכר את התוצאה, הערך שלה הוא יותר גבוה מאילו היו מזמינים את העבודה אצל האומן. (קצת דמיון יש בדבר בקניית דירה, שבדירה "על הנייר" המחיר הוא פחות מאילו קונים דירה מוכנה).

יש להדגיש שאין לבחון מהו השווי עבור מזמין העבודה אלא השווי אצל העולם. יתכן שבשביל מזמין העבודה כל שלא קיבל את מה שהזמין אין לו צורך כלל בתוצאה, כגון בדוגמא במשנה, מן הסתם יטען בעל העצים שהזמין כסא וקיבל ספסל שבשבילו אין ערך כלל לספסל כי אינו צריך כלל ספסל אלא כסא. אמנם נראה שאין לדון לפי הערך לבעל העצים אלא יש לדון לפי השבח והערך שיש לכלי זה בעולם אף שלבעל העצים אין ערך כלל לתוצאת העבודה הזאת.

אכן לפי זה יש לדון מה יהיה ערך עבודה שאינה מתאימה לכל העולם אלא רק למזמין העבודה כגון מי שהזמין משקפיים אצל אומן או כגון מי שהזמין תמונה מסויימת אצל אומן. דיון מעין זה יש לגבי דיני נזיקין כיצד לשער שווי של חפץ שיש בו תועלת רק לבעליו. נראה שבנידון כמו גרפיקה יש לשער בכמה אדם מוכן לקנות עבודה אישית מסוג זה כשהיא ברמת גימור כפי מה שהיא כעת.