רקע ועובדות מוסכמות

התובע קנה רכב שברולט קרוז שנת 2010 מהנתבע. הנתבע בעל הרכב אמר לקונה, שאין תקלות ברכב למעט תקלה שיש בשמן ובמים, שצריך לבדוק בצורה תדירה, ולמלא שמן ומים בערך אחת לשבוע.

מחיר מחירון לרכב הוא 16,000 אך מכיוון ואין לרכב זה קונים רבים בשוק, הרכב הוצע למכירה בסכום 8,700 ש"ח. במשך כחודשיים לפני מכירת הרכב – לא היה לרכב רישיון, (הרכב היה צריך לעבור טסט), כך שלא היה ניתן לנסוע בו, ולכן הנתבע המוכר הסכים להפחית עוד ממחיר הרכב, ולאחר משא ומתן בין הצדדים הוחלט למכור את הרכב במחיר 6,500 ש"ח, בתנאי שהתובע ייקח את הרכב ע"י גרר ממקום ישובו של הנתבע. התובע העביר לחשבונו של הנתבע סכום זה.

המוכר הסכים לעשות טובה לקונה, והוא העביר את הרכב לבדיקת טסט, (הקונה שילם טלפונית עבור רישיון הרכב 1,363 ש"ח, וכן הקונה שילם עבור ביטוח חובה לרכב 1,366 ש"ח), בכדי לעבור את הטסט היה צורך בתיקונים במוסך בסך 590 ש"ח, תיקונים אלו שולמו ע"י המוכר. (כלומר המוכר בסופו של דבר קיבל על רכבו 5,910 ש"ח).

לאחר שהרכב עבר טסט – הרכב הועבר לקונה ע"י אשת חברו של התובע. הנהגת שהעבירה את הרכב מהנתבע לתובע טענה שבזמן הנסיעה – היו רעשים מוזרים ברכב.

טענות התובע

התובע טוען שכבר בפעם הראשונה שעלה לרכב, דלקו נורות אזהרה רבות של הרכב, וכן המנוע עשה רעשים מוזרים, וההילוכים לא עברו בצורה תקינה. התובע שלח וידאו לנתבעים על בעיות אלו שנגרמו כבר בזמן הנסיעה הראשונה כשעה לאחר שקיבל את הרכב.

התובע טוען שבאותו יום ביקש מהנתבעים לבטל את המקח ולהחזיר לו את הסכום ששולם עבור הרכב. הרכב כעת חונה במקום עבודתו של התובע בכדי לא לגרום לנזק בלתי הפיך למנוע.

התובע מסכים להשאיר ברשותו את הרכב בתנאי שהנתבע ישלם את התיקונים הנדרשים ברכב.

התובע מבקש לחייב את הנתבעים לתקן את הרכב על חשבונם במוסך שיקבע ע"י בית הדין, לחלופין לבטל את העסקה, ולהורות לנתבע להחזיר לתובע את כל סכום הקנייה, כולל רישיון הרכב והביטוח היחסי.

טענות הנתבע

הנתבע לפני כשנה רכש את הרכב במחיר 18,500 הרכב נסע בערך עשרה חודשים בצורה תקינה ללא בעיות. הבעיה היחידה הרצינית שיש ברכב זה שהרכב זולל שמן ומים. נקודה זו הובהרה לקונה התובע שידע עליה ובכ"ז הסכים לרכוש את הרכב במחיר מוזל.

הרכב פורסם ביד 2 וכל מי שהתקשר התבקש לבוא לישוב בכדי לבדוק ולקחת את הרכב. מחוסר זמן הנתבע לא לקח את הרכב לקונים פוטנציאלים בירושלים.

לאחר שהרכב עבר טסט – הנתבע החזיר את הרכב לביתו, הנתבע ציין: "האוטו לא סחב אבל לא נדלקו נורות. הרגשתי משהו אחר אבל לא הבנתי את המשמעות".

ביום מסירת הרכב לנהגת שהעבירה את הרכב לקונה – הנתבע ציין שבמהלך הנסיעה "הרגשתי שהאוטו יותר לא סוחב, קשה לנסוע. נדלקו שתי נורות: נורה של החלקה ונורה של ABS".

הנתבע התלבט האם לנסוע חזרה למוסך או להעביר את הרכב לאישה, ובסופו של דבר החליט להעביר את הרכב לאישה.

הנתבע ציין, שגם היום שווי הרכב יותר מ-6,500 ש"ח. כמו כן הנתבע ציין שסוכם שלא יוחזרו 5,500 ש"ח. הנתבע השמיע הקלטה של בעל המוסך שטען שיתכן ומדובר בתקלה קטנה, והרכב משבית את עצמו בגלל אותה תקלה, ולא בהכרח מדובר על תקלה גדולה שדורשת תיקון בסכום גבוה.

לסיכום טענות הנתבע: 1)- המכירה נעשתה כאשר הרכב תקין, התקלה אירעה לאחר המכירה, ומזלו של הקונה גרם. 2)- הנתבע סיכם עם התובע שבכל מקרה לא יוחזרו 5,500 ש"ח.

דיון

במהלך הדיון הובהר לשני הצדדים, שמקרה זה מורכב וקיימים בו מספר ספקות הלכתיים, כך שמומלץ להתפשר ולנסות להגיע לתוצאה הבאה: הקונה יקבל רכב תקין שנוסע עם בעיות שמן ומים כפי שנאמר לו. התובע קנה מוצר ברמה נמוכה, רכב בשווי 6,500 ש"ח עם בעיות שמן שהוא היה מודע אליהן, ואל לצפות לתיקונים מעבר לרמה בסיסית בה הרכב היה אמור להיות בשעת המכירה. ניתן גם להשקיע 15,000 ש"ח עבור תיקון הרכב, אך התובע לא יכול לצפות לכך, אלא הוא יכול לדרוש תיקון בסיסי בכדי לקבל רכב שנוסע בצורה סבירה ללא נורות דולקות.

לנתבע הוסבר שלפי ההלכה, גם אם המוכר מכר בתום לב, ולא ידע על המום שיש ברכב, עדיין מום משמעותי נחשב למקח טעות, וניתן לבטל את המקח, ואם מדובר בליקויים קטנים – על המוכר לתקנם על חשבונו.

עוד הובהר לנתבע, שלפי ההלכה מטלטלים לא נקנים בכסף, כך שהרכב לא נקנה ע"י העברת התשלום, והליקויים שיש ברכב גם לאחר העברת הכסף – אירעו בזמן שהם הבעלים על הרכב, כך שהם אחראים על אותן תקלות וניתן לבטל את המקח. כאמור מדובר בספק הלכתי כי יש מהפוסקים הסבורים שהעברת כסף קונה מדין סיטומתא.

בסופו של דיון, הוסכם לשלוח את הרכב לבדיקה במוסך שהוסכם על שני הצדדים, כאשר הנתבעים ישלמו 2,000 ש"ח על התיקון הבסיסי של הרכב, ואם התובע ירצה להשביח את הרכב יותר – הוא ישלם מכספו את התיקונים שהם מעבר ל-2,000 ש"ח.

התשב"ץ (חלק ד חוט המשולש טור ג סימן כב) כתב: במקרה בו יש ספק היכן אירע המום, האם ברשות המוכר או ברשות הקונה – יש לעשות פשרה. דברי התשב"ץ שייכים גם לשני הצדדים במקרה כאן:

"אין שום אחד מהם יוצא מידי ספק, ולכן לא הארכתי לדקדק בזה, כי הנכון הוא לפשר ביניהם, ולא יכנס שום אחד מהם בספק שבועה שוא, וזו היא דרך ישרה בנדון זה ושלום".

כמו כן במקרה שבו יש ספק היכן אירע המום, ברשות המוכר או הקונה – פסק הרמ"א בסימן רכד סעיף א: "ישבע המוכר שלא ידע המומין אלו, ופטור". מכיוון שהיום בתי הדין לא נהגו להשביע, לכן מן הראוי לפשר, כפי שנפסק בסימן יב סעיף ב[1].

הנושאים לדיון:

א.      קנייה בצורה סתמית ללא לקיחת אחריות.

ב.      האם התקלות ברכב נחשבות למום שמבטל את המכירה.

ג.       מכירת רכב AS IS.

ד.      פגמים שניתנים לתיקון.

ה.      לקוח שלא בדק את הרכב.

ו.       האם מוכר שלא ידע על התקלות – חייב לתקנן.

ז.       הקניין המועיל במכירת רכב.

ח.      האם העברת הכסף חשובה לקניין.

ט.      האם קניין כסף קונה מדין סיטומתא.

א-      קנייה בצורה סתמית ללא לקיחת אחריות

בדיון עלתה טענה, שהמכירה הייתה בצורה סתמית, המוכר לא קיבל על עצמו לקחת אחריות על תיקון הליקויים, כך שהוא לא חייב לתקן את התקלות שיש ברכב.

טענה זו לא מתקבלת, כי על מוכר חלה אחריות לתת ללקוח מוצר שהוא תקין עד רגע הקניין והעברת הבעלות. אם המוצר לא היה תקין – ניתן לבטל את המקח מדין מקח טעות. דין זה מבואר בדברי הרי"ף במסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב:

"והיכא דזבין אינש מידי, ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני – אית ליה לאהדוריה למריה, ולא אמרינן בכי הא 'הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו', דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה, אבל גבי מומין – מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה – מהדר ליה למריה. והכי כתב רבינו האי גאון זצ"ל".

וכן פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) והשולחן ערוך בסימן רלב סעיף ג.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו) עוד כתב:

"כל הלוקח סתם – אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום".

כלומר כל קונה חפץ, גם אם הוא קנה בצורה סתמית ולא התנה עם המוכר שהחפץ תקין – נחשב כאילו התנה עם המוכר שימכור לו חפץ תקין ושלם ללא מום. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ז.

הגר"א בס"ק יג הביא מקור לדין זה, מדברי המשנה במסכת כתובות דף עב עמוד ב:

"כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים – תצא שלא בכתובה".

כלומר למרות שהבעל קידש בצורה סתמית – נחשב כאילו התנה שהקידושין יחולו רק אם האישה איננה בעלת מום.

דיני מום הנמצא במקח שונים מדיני הונאה. המוצא מום במקח יכול להחזיר את המקח גם לאחר מספר שנים, בתנאי שברגע שהלקוח ידע על המום הוא מיד ביקש לבטל את המקח.

ההבדל המרכזי בין מום ובין הונאה: אם לא ניתן למצות את המטרה העיקרית לשמה האדם רכש את המוצר – חלים דיני מום והמקח מתבטל, אך אם ניתן להשתמש במוצר, אלא שהמחיר היה יקר או זול, חלים דיני הונאה.

המקור לדיני מומים במקח, נלמד מדיני מומי אישה. הגמ' במסכת כתובות בדף עו עמוד א, השוותה בעניין מומים בין מקח וממכר לקידושי אישה, ומצאנו במומי אישה שאם הבעל יביא הוכחה שהמומים היו בה עוד כאשר הייתה בבית אביה, הוי מקח טעות:

"נכנסה לרשות הבעל – הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות".

נמצא אפוא, שאם המום במוצר היה עוד אצל המוכר לפני שבוצעה הקנייה, הוי מקח טעות.

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יב הערה ב) כתב:

"ופשוט שכשיודע המוכר שיש בו מום זה – צריך להודיעו בלשון ברור, כדי שידע ויבין הלוקח מה הוא קונה, ואם ירצה ימחול לו המום, אבל אם אומר בלשון המשתמע לכאן ולכאן – מסתבר שיש בזה איסור, ואף בדיעבד אינו מועיל לבטל דין מקח טעות".

לסיכום, למרות שהלקוח לא התנה עם המוכר שהחפץ תקין – נחשב כאילו התנה עם המוכר שימכור לו חפץ תקין ושלם ללא מום.

ב-      האם התקלות ברכב נחשבות למום

ברכב נדלקו מספר נורות, כמו כן הרכב לא נוסע בצורה חלקה (לא סוחב) וכן יש בעיות בגיר. השאלה לדיון היא, האם תקלות אלו נחשבות למום המבטל את המכירה.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה) כתב:

"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה – מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום – הרי זה אינו מחזיר בו. אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך". (מובא בשלטי גיבורים מסכת ב"ב דף מו: ס"ק ה).

וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ו.

המגיד משנה כתב: אין לדברי הרמב"ם מקור מן הגמ', אלא הוא למד זאת מן הסברא, שיש ללמוד מק"ו מדין הונאה, שהרי בדיני הונאה המקח חוזר רק עד זמן מסוים, ובמום – המקח חוזר לעולם.

הגר"א בס"ק יא כתב: המקור לדברי הרמב"ם, הוא מן הגמ' במסכת כתובות דף עב עמוד ב:

"ומידי דקפדי בה אינשי – הוה קפידיה קפידא, מידי דלא קפדי בה אינשי – לא הוי קפידיה קפידא". (הגר"א הביא את דברי הגמ' כמקור למום הנמצא בבית, אך לאחר מכן הגר"א הוסיף: "וה"ה למומים דחד דינא להו").

ערוך השולחן (סימן רלב סעיף ז) כתב: מוכר שאמר ללקוח לפני המכירה שאין מום בחפץ, ולאחר מכן נמצא שיש בו מום – המקח מתבטל גם אם זהו לא מום שנהוג במדינה לבטל עליו את המקח, שהרי המוכר אמר שאין מום במוצר, ונחשב כאילו התנו על כך.

הנתבע אמר מספר פעמים לתובע שהבעיה היחידה ברכב זה השמן והמים, אך לא ציין את שאר הבעיות (בעיות בגיר, נורות שנדלקו ורכב שלא סוחב), כך שבכל מקרה יש לראות כאילו התנו שהמקח שלם וניתן לבטל את המכירה.

בתכתובת וואטצפ, התובע שאל את הנתבע (לפני המכירה): "א. האם יש לרכב ליקוים ידועים שימנעו ממנו לעבור טסט? ב. האם מערכות הרכב באופן כללי תקינות (גיר/ מנוע/ רדיו /מזגן/ חלונות /וכו)". הנתבע ענה שאין בעיות מעבר לכך "שהרכב אוכל שמן".

אך גם ללא דברי ערוך השולחן, קיים מנהג מדינה פשוט להקפיד בשעת מכירת רכב שלא יהיו בעיות אלו, מבחן האדם הסביר קובע שאדם מהשורה לא ירכוש רכב עם נורות דלוקות, בעיות בגיר ומנוע שלא סוחב, כך שיש לראות בכך משום מומים המבטלים את המקח.

ג-       מכירת רכב AS IS

אחי הנתבע טען, שבמכירת AS IS – אין אפשרות לטעון על מומים המתגלים במקח. צריך לציין שכאן לא מדובר במכירת AS IS, אך גם אילו היה מדובר במכירת AS IS – המכירה הייתה מתבטלת לאור התקלות שהתגלו ברכב.

דין זה מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו):

"כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר 'על מנת שאין אתה חוזר עלי במום' – הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו, וימחול הלוקח. או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו, ויפרש אותו, כמו המפרש בהונייה".

וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ז.

מדברי הרמב"ם מבואר, שלא מועילה אמירת המוכר ללקוח: 'קנה מוצר זה כמות שהוא', לכן המוכר רכב כמות שהוא במצבו הנוכחי AS IS)) – והתגלו מומים ברכב – המכירה מתבטלת והתנאי לא מועיל, אלא המוכר צריך לפרט בצורה מדויקת ומפורטת את כל המומים שיש במקח. אפשרות נוספת זה להתנות עם הלקוח שימחל לו על מומים בשווי מסוים (למשל תקלות בשווי עד 10% משווי הרכב).

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב בשם השבות יעקב (חלק ב סימן קסו): מוכר שאמר ללקוח שהוא מסתפק אולי יש במוצר מום, ולאחר מכן התברר שיש מום במוצר – המקח מתבטל, ולא מועיל מה שהמוכר אמר שהוא מסופק אם יש מום, שמחילת הלקוח היא מחילה בטעות.

לאור האמור, ניתן לשאול הצדדים הרי התנו ביניהם שהמכירה תהיה כמות שהיא AS IS)), א"כ במה בא לידי ביטוי התנאי שהסכימו ביניהם שני הצדדים? נראה שתנאי זה חל על תקלות קטנות שלא מבטלות את המקח, כמו פלסטיקה שמעט שבורה, גז שחסר למזגן וכד', אך אין בכוחו של תנאי זה לשלול פגמים חמורים שמתגלים במוצר.

ד-      פגמים שניתנים לתיקון

הנתבע טען כי יתכן שמדובר בתיקון קל. השאלה לדיון היא, באיזו רמת תקלה אנו אומרים שהמקח מתבטל ולא מתקנים את המוצר, ובאיזו רמת תקלה אנו מאפשרים למוכר לתקן ולא מבטלים את המקח.

הרא"ש (כלל צו סימן ו) כתב: מעשה באדם שמכר לחברו בתים בעיר אחרת, והסכימו שהמכירה תחול בעוד מספר חודשים, הצדדים חתמו על קנסות, כך שלא תהיה בעיית קניין דברים. קודם שהגיע הזמן של הקונה להיכנס לבתים, נכנסו גויים לעיר וגרמו לנזקים שניתן לתקן אותם, למשל, עקרו דלתות וחלונות. הלקוח מעונין כעת לבטל את המקח, שהרי הבית התקלקל קודם גמר המקח, ונחשב למקח טעות, אך המוכר מוכן להוריד ממחיר הדירה את עלויות התיקונים, המוכר אינו מעוניין לבטל את המכירה – הרא"ש ענה: הדין עם המוכר, מכיוון שעדיין יש שם של בית על הבתים, והנזקים מוגדרים כמום עובר, לכן לא הוי מקח טעות.

מכאן אנו למדים כי בכל פגם או תקלה שיש במוצר וניתן לתקנה – יכול המוכר לקיים את המקח אם הוא מסכים להפחית מסכום המקח את המחיר שעולה בכדי לתקן את המוצר. והלקוח יתקן את הליקויים.

הגר"א בס"ק ט כתב: המקור לדין זה, הוא מדברי הגמ' במסכת כתובות (שם), שאם נמצא מום עובר באישה, (כגון זיעה עוברת) – לא הוי מקח טעות.

הסמ"ע בס"ק יד גם הגדיר מום קבוע למום שמבטל את המקח, אך מום עובר שניתן לתקנו כפי שהיה אמור להיות בתוכנית – לא נחשב למום המבטל את המקח. וכך כתב הסמ"ע:

"ודוקא בזה שהיה יכול לחזור לקדמותו בדמים שינכה לו, ומחשב מום עובר… אבל במום קיים אפילו בכל שהוא… דהמקח בטל במום שהואבגוף הבית".

המרדכי (מס' כתובות סימן רצב) כתב: ר"י מיגאש נשאל על שני אנשים שהחליפו ביניהם בתים, ואחד מהם מצא בביתו מומים, וטוען שלא שם לב אל המומים עד עכשיו וכעת תובעו, והשני טוען שהוא הודיע על הפגמים, והוא ג"כ מוכן לתקן את כל הנזקים.

הר"י מיגאש (סימן נא) פסק בדין זה: אם הפגמים אינם בגוף הבית – הרי שהחליפין תקפים, והמוכר צריך לתקן את כל הנזקים, אבל אם הפגמים הם בגוף הבית, כגון כותל רעוע, וכד', שצריך לשבור ולבנות חדש, במקרה זה אנו אומרים שהחליפין בטלים, שחליפין דינן כמקח וממכר, ואם יש מום בגוף – הוי כמקח טעות שהמקח בטל.

הר"י מיגאש הסביר:

"לפי שהבנין והחדוש שהוא מחדש בהם – לא היה בבתים קודם החליפין, אבל נתחדש עתה אחר החליפין, והיה כאלו פנים חדשות באו לכאן מה שלא נעשו החליפין על כך^[2]".

מכאן ניתן ללמוד גם על מכירת רכב, ונמצא שיש תקלה ברכב, אם אין מום בגוף הרכב, אלא יש בעיות חיצוניות שניתן לתקן אותן – המוכר צריך לתקן ולא מבטלים את המכירה. אומנם אם יש מום שמצריך תיקון מהותי שנחשב כמו פנים חדשות (למשל תיקון מנוע כך שנראה כמו רכב חדש) – ניתן לבטל את המכירה, כי המכירה לא הייתה על השיפוץ המחודש.

וכך כתב הנתיבות (חידושים בס"ק ז):

"פירוש, כל שיכול לתקן המום שיחזיר הבית לקדמותו בהדמים שינכה לו, ולא יהיה נחשב כפנים חדשות שיהיה נחשב כדבר שלא בא לעולם – מנכה לו מן הדמים. אבל בכותל שלם ונמצא רעוע, כשיתקן אותה ויבנה פנים חדשות באו לכאן – והוי כדבר שלא בא לעולם לכך המקח בטל".

הפרישה בסימן רלב ס"ק ה חילק בצורה אחרת:

"ודאי אם היה הקלקול פחת וחסרון גדול בבית – היה הדין עם שמעון, שיכול לומר איני רוצה בבית מקולקל אפילו ע"י ניכוי, אבל השתא שאין כאן אלא קלקול מועט וקל לתקנו – אמאי לא יקבלו על ידי ניכוי".

כלומר הפרישה לא חילק בין תיקון בגוף הבית אלא חילק בין תיקון גדול לתיקון קטן, אם מדובר בתיקון גדול – ניתן לבטל את המקח, ואם מדובר בתיקון קטן – לא ניתן לבטל את המקח וצריך לתקן את המוצר.

הג"ר יוסף זונדל הוטנר בספרו אולם המשפט (סימן רלב סעיף ה) כתב: בדיני ממונות אם יש תיקון יסודי שנחשב לפנים חדשות, יוצא שהמכירה הראשונית הייתה בדבר שלא בא לעולם, לכן יכול הקונה לבטלה, אבל אם מדובר בתיקון חיצוני, וגוף החפץ קיים – המקח חל כדין דבר שבא לעולם והמוכר חייב לתקן.

אולם המשפט הוסיף:

"אבל אם גוף המקח קיים וצריך לתקן מבחוץ – ודאי מחויב המוכר לתקן. וזה ברור".

כלומר אם לא מדובר במום בגוף החפץ אלא במום חיצוני, (למשל מום בגלגלים ברכב, או במזגן וכד') – המוכר חייב לתקן מכספו את כל התקלות שיש במוצר שמכר לקונה.

המגיד משנה (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יח) כתב: המשכיר בית לחברו בערב פסח בחזקה שהבית בדוק, אך התברר שהבית אינו בדוק, ומדובר במקום שבודקים חמץ בשכר, כך שהשוכר שילם מעות מכיסו בכדי לבדוק את החמץ – צריך המשכיר להחזיר לו את המעות ששילם. הגמ' במסכת פסחים דף ד עמוד ב הסתפקה לומר, שגם לאחר שהמשכיר ישלם את המעות – המקח יתבטל^[3].

המגן אברהם בס"ק ז כתב: קצת קשה, הרי בחושן משפט נפסק, שאם ניתן לתקן את המום, שהוא לא בגוף הבית – המקח אינו בטל, ומדוע הגמ' הסתפקה לומר, שהמקח בטל ורק בגלל שעושה מצווה אנו אומרים שהמקח לא בטל?

א.      המגן אברהם תירץ: בחושן משפט מדובר שלא היה תנאי מוקדם, לכן רק כאשר לא ניתן לתקן – המקח בטל, אך כאן היה תנאי מוקדם עם המשכיר, לכן המקח היה צריך להתבטל (אלמלא דהוי מצווה). מכאן שאם הקונה שבעת המכירה אמר בצורה מפורשת שהוא לא רוצה מוצר עם תקלות, למשל קונה רכב שאומר שקונה בתנאי שלא היו תקלות במנוע וכד' – הקונה יכול לבטל את המכירה למרות שניתן לתקן את התקלה.

ב.      האור שמח (הלכות מכירה פרק יז הלכה ט) תירץ: יש ללכת אחר אומדן בני האדם, האם יש הקפדה על המום, והאם יש הצדקה להקפדה. המשכיר דירה בערב פסח ואין לו זמן לבדוק את הבית, וודאי שמקפיד ויש הצדקה להקפדתו, שהרי אדם לא מוכן לגור באיסור, כך שהיה ניתן לומר שנחשב למום והמקח בטל, אבל במום שיש בבית, אנו אומרים שאין הצדקה להקפדה, שהרי ניתן לתקן את המום, ולאחר שהבית יתוקן יהיה ניתן לגור בצורה רגילה בבית, לכן לא הוי מום המבטל את המקח.

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג הערה ו) כתב:

"שדרך העולם כשקונים חפץ חדש – מקפידים על חפץ מקולקל אף על פי שתיקנוהו, וה"ז מום שהסכימו עליו בני המדינה, וכ"ש לדעת הר"י מיגאש כפי הבנת האור שמח, שכל קלקול בגוף החפץ, אף על פי שאפשר לתקנו – הוי מקח טעות".

ג.       הג"ר יוסף זונדל הוטנר בספרו אולם המשפט (סימן רלב סעיף ה) תירץ: המוכר הוא זה שאחראי על התיקון, ואם המוכר יאמר ללקוח לתקן – יוכל הקונה לבטל את המכירה, ורק בבדיקת חמץ בגלל שהיא מצווה אנו אומרים שלמרות שהאחריות על הבדיקה מוטלת על השוכר, בכ"ז המקח לא מתבטל, אך בד"כ האחריות על התיקון היא על המוכר, ואם המוכר רוצה להעביר את האחריות לקונה יכול הקונה לבטל את המכירה.

ד.      הגר"י מליסא (בעל הנתיבות) בספרו מקור חיים (ביאורים סימן תלז בס"ק ז) ביאר: אם יש תקלה בגינה לא ניתן להשתמש במוצר שנרכש – המקח מתבטל גם אם ניתן לתקן, אך אם ניתן להשתמש במוצר בלי לתקן – המקח קיים, ויש לשלם עבור התיקונים הנדרשים בכדי להחזיר את המצב לקדמותו. כך מובא שם:

"כשאינו ראוי לאותה מלאכה ששכר אותה, וצריך להוציא הוצאות שיהיה ראוי לאותה מלאכה – ודאי דהוי כמום בגוף המקח". (לפי דברי הנתיבות, אם למשל מדובר בתקלה מהותית שבגינה לא ניתן לנסוע ברכב, הרי שלא ניתן להשתמש במקח והוא מתבטל).

למרות שניתן לומר שהפרישה חולק על דברי ר"י מיגאש והרא"ש, (כי הם חילקו בין תקלה מהותית לתקלה חיצונית, והפרישה חילק באופן כמותי), בכ"ז נראה במקרה כאן שיש התאמה בין השיטות, ותקלה מהותית עולה סכום גדול וניתן לבטל את המקח, לעומת זאת תקלה חיצונית עולה סכום קטן יותר והמוכר מחויב לתקנה.

לסיכום, יש לבחון את הרכב במוסך, האם מדובר בתיקון יסודי או מדובר בתיקון חיצוני. אם מדובר בתיקון יסודי – המקח מתבטל למרות שניתן לתקן – יכול הלקוח לבחור לבטל את המכירה, ואם מדובר בתיקון חיצוני – על המוכר לממן את עלות התיקון.

ה-      לקוח שלא בדק את הרכב

הנתבע עוד טען, שהלקוח היה יכול לקחת את הרכב לבדיקה אצל מוסך, אך הוא בחר שלא לבדוק את הרכב, כך שיש לומר שהוא הסכים לרכוש את הרכב ומחל על כל התקלות שיש ברכב.

סברא זו שהזכיר הנתבע, לכאורה מובאת בדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג): לקוח שהיה יכול להבחין בפגם לאלתר, כגון שהיה יכול לנסות לטעום, ולא הקפיד לבדוק – אינו יכול לחזור בו[4]. וכ"פ הרדב"ז (חלק ד סימן קלו {אלף רו}): "ולא כתב (המגיד משנה) שום חולק, ובודאי, כי דברים של טעם הם".

אבל אין להשוות בין דברי המגיד משנה ובין בדיקת רכב. המגיד משנה התייחס לבדיקה שניתנת להיעשות בקלות כמו בדיקת טעם אוכל, ולא לבדיקה שצריכה להיעשות ע"י איש מקצוע במוסך.

כמו כן, המגיד משנה התייחס רק לבדיקה מהירה שלא עולה כסף, אבל מום שגילויו מצריך בדיקה יסודית במוסך שעולה כסף – לא נחשב כמום שניתן היה לראות בקלות, כי בדיקה מקיפה ומקצועית שעולה כסף איננה כלולה במום שניתן להבחין בו מידית. כך כתב כסף הקדשים (על סימן רלב סעיף ג):

"ולהוציא ממון גם מעט, כגון לפתוח הכלי – י"ל דג"כ אינו גדר יכול להבחינו".

מעבר לכך, שהפוסקים נחלקו על עיקר דינו של המגיד משנה ושללו את דבריו. להלכה לא נפסק כדברי המגיד משנה, אלא גם אם הלקוח היה יכול להבחין במום – ניתן לבטל את המכירה.

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם המשנה למלך: הרמב"ם חלק על הדין שהביא המגיד משנה מכך שהרמב"ם כתב: "והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום", משמע שגם אם הלקוח ראה את הפגם ושתק – יכול לחזור בו כל עוד שלא השתמש במוצר, שכן לפי דברי המגיד משנהגם אם לא השתמש, אינו יכול לחזור בו אם היה יכול לבדוק, ומדוע כתב הרמב"ם שרק אם השתמש לא יכול לחזור בו, אלא ודאי שהרמב"ם חלוק על דין זה. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ה.

הפתחי תשובה כתב בשם ראנ"ח (חלק א סימן מ): הרי"ף (מס' ב"מ דף ל:), הרא"ש (פרק ד סימן טו) והרמב"ם (שם) חלוקים על דינו של המגיד משנה, שהרי בפגם הנמצא במקח, יכול הלקוח לחזור בו לעולם, ללא הגבלת זמן, (גם לאחר שיעור הזמן שחכמים קבעו בהונאה), ומכיוון שהלקוח יכול לחזור בו לעולם, לכן ג"כ מסתבר לומר שגם אם הלקוח לא בדק את המוצר – יכול הוא לחזור בו כל עוד לא השתמש במוצר.

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שפה) כתב על דברי המגיד משנה:

"שזו סברת יחיד, כיון שלא מצינו חלוק זה בפוסקים המובהקים, וא"כ לא שייך לומר כאן קים לי, כי ודאי סברא זו סברא בטלה לגבי האי דינא… ואם באנו אחרי סברות מיחידים – לא הנחת חיים לעולם".

גם ערוך השולחן (סימן רלב סעיף ה) כתב כך על דברי המגיד משנה:

"אמנם אין עיקר לזה, ורבים חולקים על זה… וכל דברים אלו לא נראה לדינא, וכבר בררנו בסי' רכ"ח סעיף ז' וסעיף ח', דדוקא טעימה – הוי מחילה, (אם טעם ובכ"ז קנה – וודאי מחל כי הכיר את הטעם וקנה), אבל במה שהיה יכול לטעום ולא טעם – אין זה מחילה, וכ"ש במום – האם מחוייב הלוקח להעלות על דעתו שהמוכר אִנהו? וכי באומדנא קלה כזו – נחייב את הלוקח שקנה דבר ואח"כ נתגלה בו מום? וכן משמע מכל רבותינו הראשונים, דרק שימוש אחר שנתוודע בהמום – הוי מחילה ולא דבר אחר. וכן עיקר לדינא".

לסיכום, הפוסקים נחלקו על דינו של המגיד משנה, ופסקו שניתן לבטל את המקח גם כאשר הלקוח היה יכול לראות את המום. מעבר לכך ניתן לומר, שגם המגיד משנה מודה שיש ביטול מקח בבדיקה שנדרשת בה הוצאה כספית.

ו-       האם מוכר שלא ידע על התקלות – חייב לתקנן.

המוכר טוען שלא ידע על התקלות, לפיכך הוא לא חייב בתיקונן. אך לפי ההלכה גם אם המוכר מכר בתום לב בלי להיות מודע לכך שיש תקלות ברכב – יש חיוב על המוכר לתקן את התקלות. (וכאמור לעיל, אם מדובר בתקלות מהותיות בגוף הרכב – ניתן לבטל את המקח למרות שהמוכר לא היה מודע לתקלות).

הגמ' במסכת חולין דף נ עמוד ב דנה במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות[5], מתי הבהמה טריפה והמקח מתבטל. הגמ' פסקה: אם המחט חדרה את שתי הדפנות, כך שיש נקב מפולש – הבהמה טרפה. כאשר ניתן לדעת בוודאות שהבהמה הייתה טריפה עוד ברשות המוכר (כגון שקנה בהמה בתוך שלושה ימים לשחיטה, והפצע הגליד, כך שוודאי הפצע נעשה לפני השחיטה ברשות המוכר) – המקח בטל מדין מקח טעות, כי בהמה טריפה לא חיה ואסורה לאכילה והוא קנה בהמה שניתן לאוכלה^[6]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף יא.

מגמרא זו ניתן להסיק, שיש חיוב גם במום שהמוכר לא היה מודע אליו באמת ובתמים, שהרי מחט הנמצאת בבית הכוסות – אין המוכר מודע לכך, ובכ"ז המקח בטל.

וכך פסק הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג סעיף כז):

"כבר נתבאר, שאף אם המוכר לא ידע שיש מום במקח – ה"ז מקח טעות וחוזר".

ז-       הקניין המועיל במכירת רכב

לא ניתן לרכוש רכב (מיטלטלין) ע"י העברה כספית, (קניין כסף), וכן לא ניתן לרכוש רכב ע"י חוזה (קניין שטר), אלא רק ע"י משיכה כלומר נסיעה ברכב או ע"י קניין סודר. כך מבואר במשנה במסכת קידושין דף כו עמוד א: קנייני קרקע הם כסף, שטר וחזקה, אבל קנייני מיטלטלין הם משיכה או הגבהה.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן קצח סעיף א:

"חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה".

צריך לציין, הגמ' במסכת בבא בתרא דף עו עמוד ב כתבה: משיכה קונה רק בסמטה או בחצר של שניהם. הרשב"ם (ד"ה משיכה) הסביר: משיכה קונה רק ברשותו של הקונה, שכן משיכה משמעותה הכנסת המקח לרשות הקונה, לכן צריך שיהיה רשות של שניהם, או סמטה שהיא מיוחדת לעומדים בסמטה באותה שעה, וכחצר של שניהם דמי. אבל ברשות הרבים – משיכה אינה קונה, ורק משיכת בהמה מועילה ברשות הרבים.

וכך פסק השולחן ערוך בסימן קצז סעיף ב:

"משיכה – אינו קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם, אבל לא ברשות הרבים, ולא בחצר שאינה של שניהם".

כך שגם נסיעה בכביש בין עירוני ברשות הרבים – לא נחשבת לקניין.

העברת בעלות ע"י רישום הרכב במשרד הרישוי – נראה שיש ברישום במשרד הרישוי משום קניין סיטומתא, כך שהעברת בעלות תקפה לפי ההלכה, כי היום מקובל ונהוג להעביר בעלות ע"י החלפת שמות הבעלים במשרד הרישוי.

הגישה המקובלת היום בבתי משפט היא שהעברת הבעלות נעשית ע"י מסירת הרכב, והרישום הוא הצהרתי בלבד ולא חובה חוקית. כי לפי החוק רק במקרקעין יש חובה לרשום בטאבו אך במטלטלים חובה זו לא קיימת.

כך נאמר בפסק דין סהר (פ"ד נא(4) עמ' 464):

"מכירת הרכב היא מכר של מטלטלין, אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח- 1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל- 1969)".

במקרה כאן לא נעשה רישום במשרד הרישוי על שמו של הקונה, כמו כן הצדדים מודים שהתקלות החלו לפני שנעשתה המסירה לרשות הקונה, כך שבהעדר קניין משיכה ובהעדר רישום במשרד הרישוי – יש לקבוע שהרכב נמצא ברשות המוכר, וכי כל התקלות שאירעו לרכב הן תקלות שבאחריות המוכר ועליו לתקן או לבטל את המכירה.

לסיכום, הקניין המועיל לרכב הוא קניין סודר, או קניין משיכה בסמטה, או העברת בעלות ברישום במשרד הרישוי שנחשב לקניין סיטומתא. במקרה כאן לא בוצע קניין מועיל, לפיכך יש לקבוע שהרכב נמצא ברשות המוכר.

ח-      האם העברת הכסף חשובה לקניין

הנתבע טען שבהעברת הכסף נעשית העברת הבעלות, כמו כן התובע שילם על הטסט ועל הביטוח, ומשכך יש לראות בכך קניין מועיל, וכל התקלות אירעו ברשותו של הקונה ומזלו גרם, כך שהמוכר לא חייב באחריות על הנזקים שאירעו לרכב, לאחר העברת התשלום על הרכב.

טענה זו לא מתקבלת, כי לא ניתן לרכוש רכב (מיטלטלין) ע"י העברה כספית, (קניין כסף), כפי שמבואר במסכת בבא מציעא דף מז עמוד ב מובא: לדעת רבי יוחנן, מדין תורה קניין בכסף תקף למטלטלים[7], אבל חכמים תיקנו שלא יהיה ניתן לקנות מיטלטלין רק עם כסף, אלא יש צורך בקניין משיכה, לכן לאחר שהקונה ימשוך את המוצר – הקניין יהיה תקף. (אומנם ר"ל חולק).

רש"י הסביר מדוע קניין כסף לא תקף במטלטלים: יש חשש שאם תארע תקלה למוצר, (כגון שריפה) – המוכר לא יטרח להציל, כי יאמר בכל מקרה המוצר כעת שייך ללקוח, לכן חכמים קבעו שכסף לא קונה, וכל עוד הלקוח לא משך את המוצר – האחריות על המוצר מוטלת על המוכר, כך שיש למוכר אינטרס לטרוח ולהציל את הסחורה, ומכיוון שהמוכר יכול לחזור מהקניין אם הסחורה התייקרה, הרי שבשביל תוספת רווח זו שהמוכר יכול לזכות, הוא יטרח ויציל.

התוס' (דף מח. ד"ה נתנה), הרא"ש (סימן ח), הרי"ף (דף כח:) והרמב"ם (הלכות מכירה פרק ד הלכה א) פסקו כר' יוחנן. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קצח סעיף ה.

הסמ"ע בס"ק ז כתב: חכמים עקרו במיטלטלין את קניין מעות לגמרי, ולא תיקנו שיצטרכו גם קניין מעות וגם קניין משיכה, בגלל תקנת השוק, כך שהמקח יסתיים בצורה מהירה, ע"י משיכה בלבד.

אומנם הנתבע טען, שהמכירה הייתה על תנאי שסך 5,500 לא יוחזרו. תנאי זה הוסכם על התובע, כפי שעולה מתכתובת בוואטצפ, כך שיש לדון האם יש בכך משום תנאי שבממון שתקף, כך שהמכירה תקפה אא"כ התובע יוכיח שהתקלות ברכב היו קודם העברת הכסף.

לאחר העיון נראה, שתנאי זה חל רק כאשר עיקר המקח תקף, שאז לא יוחזר סכום זה גם אם עלות התיקונים יהיו גבוהים, כי מדובר ברכב במצב ירוד, והמוכר לא מוכן לקחת אחריות על תיקון כל הליקויים האפשריים שניתן לערוך ברכב, אך אם עיקר המקח לא קיים, כי יש בעיות קשות בגוף הרכב שגורמות לביטול המקח – וודאי שהמקח מתבטל ועל המוכר להחזיר את הכסף לקונה.

הבית יוסף (שם) כתב: אם התנו ביניהם שהמיטלטלין יקנו במעות – קנה. כשם שניתן להתנות בקרקע שיקנה ע"י שטר לבד או ע"י כסף לבד.

הדרכי משה בס"ק א השיג על דין זה: יש לחלק בין קרקע שמתקנת חכמים ניתן לקנות בשטר או בכסף לבד, ורק האנשים אינם סומכים דעתם על שטר לבד עד שישלם, לכן אם סיכם והתנה מראש – הסיכום ביניהם תקף, אך במיטלטלין חכמים שללו את קניין המעות ולא פלוג רבנן. אומנם הדרכי משה בכ"ז כתב: דין זה אמת, שכן כל התקנה היא לטובת הלקוח, לכן הוא יכול לומר איני רוצה בתקנה זו. הרמ"א כתב דין זה בסעיף ה.

הש"ך בס"ק י חלק על הבית יוסף והרמ"א לאור הקושיה הנ"ל. ועוד כתב: לא ניתן להמציא קניין, ואם החכמים אמרו על קניין מסוים שאינו קניין, גם אם המוכר והקונה מסכמים ביניהם לקנות כך – אינו קונה.

הקצות בס"ק ג כתב: אם התנו ביניהם שהמיטלטלין יקנו ע"י מעות – הקניין תקף. הקצות הוכיח זאת מדברי הגמ' במסכת בכורות דף יג עמוד ב, שכל דבר שיש בו קניין באופנים מסוימים, אם התנו ביניהם – התנאי חל. וכסף הרי קונה במספר אופנים, לכן התנאי קונה. וכ"פ ערוך השולחן (סעיף ה).

השולחן ערוך בסימן רא סעיף ב כתב ע"פ דברי הרא"ש (סימן עב): במקום שהמנהג שהלקוח נותן פרוטה למוכר, ובכך קונה – הקניין תקף מדין סיטומתא. הסמ"ע בס"ק ד ביאר: החכמים לא חששו שהמוכר יאמר ללקוח נשרפו חיטיך, שחשש זה קיים רק כאשר המוכר מקבל את כל סכום הקנייה, אבל אם המוכר קיבל רק פרוטה אין לחוש לזה. (כעין זה הסמ"ע כתב גם בסימן קצח ס"ק ז).

במקרה כאן, המוכר הנתבע קיבל את כל סכום רכישת הרכב, ולאור דברי הסמ"ע יש מקום לחשוש (כפי שאכן אירע), שיהיו תקלות לרכב והמוכר יאמר לקונה: נשרפו חיטך, או נשרף מנוע רכבך, מזלך גרם ואין לי כל אחריות על התקלות שיש ברכב.

ט-      האם קניין כסף קונה מדין סיטומתא

אומנם יש לדון, האם היום שנהוג לקנות דברים בכסף, יהיה ניתן לומר שקניין כסף קונה מדין קניין סיטומתא. אם נאמר שקניין כסף תקף מדין סיטומתא, הרי שהמכירה חלה והמוכר לא חייב בהוצאות תיקון הרכב, אך אם נאמר שקניין כסף לא חל – הרי שהאחריות על התקלות שיש ברכב – חלות על המוכר.

שיטת מהרש"ם (חלק ה סימן יח) – קונה ששילם מקדמה למוכר עבור מוצר מסוים, והמוצר נזוק מעגלה שנסעה שם – המכירה חלה מדין סיטומתא, כך שהנזק אירע ברשות הלקוח. כך כתב מהרש"ם:

"בזה דיש מקום לומר דקנה מכח סטימותא, דכבר כתבנו בזמן הזה דהיכא דשילם כל המעות – קנה בזה"ז מכח סטימותא… א"כ עכ"פ א"א להוציא מיד מוכר המוחזק בהמעות די"ל קים לי".

כלומר כאשר המוכר מוחזק בכסף הוא יוכל לומר קים לי שקניין סיטומתא נוהג בכסף, כך שהנזק לרכב אירע ביד הקונה והמוכר לא חייב לשלם על התיקון.

שיטת מהר"ם שיק (חושן משפט סימן מא) – יש אומרים שתשלום כסף יהיה מועיל לקניין משום קניין סיטומתא, שהרי היום נהוג ומקובל לשלם על מטלטלים, אבל מהר"ם שיק שלל זאת וכתב שקניין סיטומתא לא מועיל בכסף:

"הנה מי שאומר דמעות קונה מצד סיתומתא – לא אמר כלום, ולא שמעתי דבר זה מעולם… ומנהג זה לא ראינו מעולם, ואפילו התנו – כתב הש"ך בסי' קצ"ח סק"י דלא מהני, וחולק על הרמ"א".

וכן מובא בספר אולם המשפט (סימן רא סעיף ב):

"ומשמע בהדיא, דהא נתן לו כל דמי המכר – לא מהני מנהגא בכך שיקנה במעות, וכן נראה דכיון דמעות היה קנין תורה, ועקרוהו חכמים, ודאי כל שנהגו לעקור תקנות חכמים – לאו מנהגא הוא… אבל לעשותו קנין גמור ומנהג, אף בלא ידע לוקח – זה לאו כל כמיניה, ומנהג טעות הוא וכן נכון".

וכן פסק בשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן תה בס"ק יא):

"אבל מנהג בזה לקנות כסף בין בנכרי בין בישראל – שהוא היפוך דעת התורה בכסף ומשיכה מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא. ומנהג זה לקנות שניהם בכסף – זה ודאי מנהג גרוע, שאין מבטל הלכה… אין במנהג הזה ממש, דאין מנהג אלא הנתיסד עפ"י ותיקין, וכ"ש מנהג זה שעוקר דין תורה. ולא ע"ז אמרו בירושלמי (ב"מ כז ע"ב) מנהג מבטל הלכה… על כן נראה לי ברור שאין במנהג הזה כדי לבטל הלכה".

הג"ר עזרא בצרי בספרו שערי עזרא (עמוד שמח) כתב:

"ואפילו אם נניח שדבר זה הוא בספק – הרי הלכה פסוקה היא שמטלטלים לא נקנין בכסף, שעקרו חכמים קנין זה, שמא יאמר המוכר נשרפו חיטיך בעליה, ומי שרוצה לומר שנשתנה דין זה – עליו הראיה, (וכמו שכתבנו בדיני ממונות ח"ב שער א פרק ב ס"ח), שמנהג שאינו קבוע וידוע ופשוט – אין בכחו לבטל הלכה וכו', וכשיש ספק במנהג – הולכים אחר עיקר הדין[8]".

במקרה זה קיים ספק הלכתי האם העברת כל הכסף חשובה כמו קניין סיטומתא, ובמקרים בהם קיים ספק הלכתי – יש מקום לפסוק לפי פשרה. כך כתב הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (סימן א):

"אם הדין מסופק לדיינים – דראוי להתרחק מן הספק, כמורגל כמה פעמים בתשובות, שמיעצים לפשרה וביצוע במקום ספק".

לעיל הובאו דברי התשב"ץ (חלק ד חוט המשולש טור ג סימן כב), שבמקרה בו יש ספק היכן אירע המום, האם ברשות המוכר או ברשות הקונה – יש לעשות פשרה.

לסיכום יש ספק הלכתי האם כסף קונה מדין קניין סיטומתא, ומכיוון שהצדדים הסכימו להגיע לפשרה – יש להכריע כפי שסוכם בין הצדדים שהנתבע ישלם לתובע 2,000 ש"ח, והמקח יהיה תקף. הקונה יישא בעלות התיקונים מעל סכום זה.

החלטות:

1.      הנתבע ישלם לתובע סך 2,000 ש"ח.

2.      הנתבע ישלם את הסכום הנ"ל תוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן ביום ‏טו חשון תשע"ט (24 אוקטובר 2018).

בזאת באנו על החתום

_______________ הרב ישועה רטבי

_______________ הרב יעקב סבתו, אב"ד

_______________ הרב דניאל לונצר

להערות על פסק זה לחץ כאן

---

[1] התוספות (מסכת סנהדרין דף ו: ד"ה נגמר) כתבו:

"ומיהו כשמתחייבין שבועה זה או זה – שרי למימר להו לעשות הביצוע כדי ליפטר מעונש שבועה".

כלומר, אם אחד מהצדדים חייב שבועה – ניתן לפשר במקום חיוב השבועה. וכ"פ המחבר בסימן יב סעיף ב:

"ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם – רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה".

בשו"ת אבן יקרה (ח"א חו"מ סי' ו) מובא: נהוג לעשות פשרה ובמקום לחייב שבועה יש להפחית שליש מהסכום, לכן אם הוא מאלו שנשבעים ונוטלים – במקום שבועה הוא יפסיד שליש ויגבה רק שני שליש מהסכום, ואם הוא מאלו שנשבעים ונפטרים – ישלם שליש במקום השבועה. (מובא בסימן פז סעיפים יז-יט). וכן מבואר בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סי' קלג).

[2] הר"י מיגאש הוסיף:

"ואמנם מום שיהיה מחפירות שהיו בקרקע וכיוצא בזה, כמו בורות שיחין ומערות, גם כי אין כאן דבר שיאמר עליו פנים חדשות באו לכאן, להיות הבנין והכתלים נשארים על הדרך שהיו עליו בעת החליפין, ולא נשתנה מהם דבר, עם כל זה להיות המום בעצם הבתים אפי' שעשה בקרקע רצפת אבני שיש, וכל בעל תבונה יאמר שנתקן הקרקע בזה תיקון שלם, הואיל והיו הבתים בלתי שלמים בעת החליפין החליפין בטלים מעיקרם ואפילו שיתקן אותם עתה".

כלומר יש לבחון בשעת החליפין דהיינו בשעה שהקבלן אמור לסיים את הבנייה האם היה ליקוי מהותי, אם היה ליקוי מהותי בשעת מסירת הדירה – ניתן לבטל את המקח, למרות שהקבלן מעוניין לתקן.

[3] אך למסקנה המקח קיים, שכן ניחא לשוכר לקיים מצווה, אך לא לשלם מכיסו. וכ"פ הרמ"א באו"ח סימן תלז סעיף ג, אך השולחן ערוך פסק, שהמשכיר לא צריך להחזיר:

"שהרי לא ההנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה, וליכא חיובא דממונא עליה כלל". (מ"ב ס"ק יג).

[4] הפתחי תשובה (שם) כתב: הפוסקים (שקיבלו את חידושו של המגיד משנה) נחלקו, האם לקבל את דברי המגיד משנה בכל מקרה, או רק במקרים מסוימים:

א.      הסמ"ע (שם) כתב: המגיד משנה התייחס לכל מצב בו הלקוח היה יכול לבדוק ולראות את הפגם – ובכל מצב כזה לא ניתן לבטל את המכירה.

ב.      השבות יעקב (חלק ג סימן קסט, מובא בפתחי תשובה) כתב: המגיד משנה דיבר רק על לקוח שהיה יכול להבחין בפגם קודם גמר המקח, אנו אומרים שוודאי מחל על הפגם לכן לא בדק, אבל אם הלקוח היה יכול לגלות את המום רק לאחר גמר המקח, למרות שהקונה שתק למשך זמן מסוים, בכ"ז יכול לבטל את המקח, (אך לדעת הסמ"ע, גם במקרה זה, סבור המגיד משנה, שלא ניתן לבטל את המקח), בתנאי שלא השתמש במקח. וכן כתב בספר תרומת הכרי.

ג.       הנתיבות בס"ק א כתב: המגיד משנה דיבר רק כאשר הלקוח השתמש במוצר, וכן יכול היה להבחין בפגם, אנו אומרים שהלקוח וודאי מחל על הפגם. (דהיינו בכדי שהלקוח לא יוכל לבטל את המכירה, לא מספיק שרק הייתה לו אפשרות לראות את הפגם, אלא צריך שני דברים: א)- אפשרות לראות את הפגם. ב)- שימוש במוצר). שכן דין מום הנמצא במקח כדין הונאה במקח, ובהונאה אם היה הקונה יכול להראות לתגר – מחל על ההונאה, כך גם במום הנמצא במקח, אם היה יכול לברר ולא בירר – מחל על המום. (אומנם לדעת שאר הפוסקים, אין להשוות בין דין הונאה ובין דין מום).

ד.      המשנה למלך (שם) כתב: המגיד משנה דיבר רק במקרה בו הלקוח שילם את המעות למוכר, אבל אם הלקוח עוד לא שילם עבור המוצר, אלא לקח את המוצר בהקפה, אנו אומרים, כי גם אילו יכול היה להבחין בפגם ושתק – לא מחל, שלכך השאיר אצלו את הכסף, בכדי שיוכל לבדוק את איכות המוצר לאחר זמן. אומנם הנתיבות פקפק על דבריו, שכן הש"ך בסימן רכז ס"ק ד כתב שאינו נאמן לומר שלא מחל.

ה.      הרדב"ז (חלק ד סימן אלף רו) כתב: "תו, כיון שזה המום אפשר לעמוד עליו מיד על ידי שישפשף בו בשפת חלוקו ולא עשה כן – ודאי מחל". כלומר אם ניתן ע"י פעולה קטנה לגלות את המום והלקוח לא ערך בדיקה זו – וודאי הוא מחל על המום.

[5] לבהמה יש ארבעה איברים בהם האוכל מתעכל: א)- כרס. ב)- בית הכוסות. ג)- המסס. ד)- קיבה. בית הכוסות נמצא בסוף הכרס, והוא אחראי על כל פעולות העיכול, ויש בו תאים קטנים כעין כוסות ושם המזון מתעכל. הברייתא דנה במחט שנמצא בבית הכוסות, אם מטריפה את הבהמה.

[6] הנתיבות בס"ק ג כתב: גם אם קנה את הבהמה לצורך חרישה ולא לצורך אכילה – טרפה נחשבת למקח טעות, כי בהמה טריפה לא יכולה לחיות יותר משנים עשר חודשים. אומנם יש הבדל אם הבהמה ספק טריפה, שאז אם קנה לצורך אכילה – המקח מתבטל, בגלל שגם ספק טריפה לא נאכל, אבל אם קנה לצורך חרישה – המקח קיים בבהמה שהיא רק ספק טריפה.

[7] יש שלושה הסברים מניין למדים שמהתורה קניין כסף תקף במטלטלים:

א.      רש"י (דף מו: ד"ה סבר לה) ביאר: המקור ממנו למדים שמעות קונות מהתורה, הוא מהכתוב בקונה מההקדש, שנקנה בכסף.

ב.      הרי"ף (דף כח עמוד ב) סבור, שיש ללמוד זאת מקניין עבד, שאם גופו נקנה בכסף, ק"ו שממונו יקנה.

ג.       הנימוקי יוסף סבור, שאין זה נלמד מפסוקים, אלא זו סברא: "דבדין הוא שיהיו קונות, כיוון שרוב הקניינים נעשים בכסף". הנימוקי יוסף דחה את דברי הרי"ף, שניתן להוכיח שגופו בכסף, וממונו במשיכה. וכן הוא דחה את דברי רש"י, שלא ניתן ללמוד קניין הדיוט מקניין הקדש, שכן "הדיוט מהקדש לא גמרינן".

[8] הגר"ע בצרי עוד כתב:

"ודומני שאין הכרח לומר שבימינו נוהגים לקנות בכסף בלבד את המטלטלין… אדרבה אתן לך דוגמא, שממנה נראה שאף עתה נוהגים שלא לקנות בכסף, והוא ממשלוחי בית שנוהגים לעשות הצרכניות, כל-בו, שקם, וכיוצא בהם, שמשלמים את הכסף בקופה, ולאחר מכן שולחים לבית את הסחורה, ואם אירע איזה אונס או גניבה ולא הגיעה לקונה ההזמנה – עד כמה שידוע לי שהקונה לא הפסיד את כספו, אלא הם שולחים סחורה. אולם יש לסתור ראיה זו, שיש לומר שמה שהאחריות על המוכר, אינו מחמת שהסחורה עדיין לא נקנית לקונה, אלא מחמת שזה כתנאי או מנהג שהמוכר מתחייב להביא לו את הסחורה שהזמינו לבית, ועל דעת כן קונה שיקבל את ההזמנה שבשליחות, וזו כהתחייבות לספק לו את הסחורה שהזמינו מבלי שיקבל הקונה אחריות על המשלוח".