1. טענות הצדדים:

טענת התובע כפי שהתקבל בבית דין:

הנתבעת התחילה לעבוד בעמותה בחודש אוגוסט 2015.

הנתבעת עברה ראיון עבודה ע״י התובע.

התובע קיבל את הנתבעת לעבודה בעמותה וסיכם עם הנתבעת את תנאי ההעסקה ואת הדרך בה ישולם השכר לנתבעת.

תנאי השכר ונלוות שסוכמו:

סוכם שהשכר יהיה שעתי ולא גלובלי

גובה השכר יעמוד על 32.26 ש"ח לשעה

החזר נסיעות 0.70 אגורות לק״מ

הנתבעת תדווח לעמותה בסוף כל חודש את שעות העבודה

הנתבעת תקבל החזר הוצאות – קופה קטנה

הנתבעת תשתתף בכל ההשתלמויות של עמותה

מכיוון שלעמותה היה סיכום עם העירייה שהעירייה תתמוך בפעילות של העמותה באמצעות תשלום שכר לעובדי העמותה, סוכם שהשכר של הנתבעת יתקבל דרך העירייה ומה שהעירייה תחסיר העמותה תשלים ומה שיתקבל ביתר הנתבעת תחזיר לעמותה.

סוכם שהנתבעת תשלח את תלושי השכר שהיא תקבל מהעירייה בכדי לערוך חשבון בין הנתבעת לעמותה כמה היה מגיע לנתבעת וכמה היא קיבלה מהעירייה.

הפעם הראשונה שהנתבעת שלחה/העבירה את תלושי השכר היה ב-14.04.2016.

הנתבעת מציינת במייל הנ״ל "וסליחה ממש על העיכוב בשליחת התלושים".

בנוסף הנתבעת כותבת במייל הנ״ל:

"בנוסף, כמו שדיברנו אשמח אם אפשר לבדוק את עניין הנסיעות – דיווחתי בדוח שעות ששלחתי לעמותה כל חודש על נסיעות לפי ק״מ אבל בעירייה הם משלמים לפי נסיעה בתחבורה ציבורית 13.8 ש״ח ליום, לא עשיתי את החישוב בעצמי. אבל אשמח אם אפשר לעשות את החישוב ולבדוק האם זה מסתדר עם התשלום שמגיע לי."

לנתבעת ברור שיש סיכום עם העמותה על תנאי השכר ומאידך יש תשלום שהיא מקבלת דרך העירייה ומה שקובע זה הסיכום עם העמותה לכן היא מבקשת לבדוק את ההפרש עם התשלום שמגיע לה מעמותה.

הנתבעת התקבלה כעובדת של העמותה.

הנתבעת דווחה על שעות העבודה לעמותה.

העמותה הגדירה לנתבעת את הגדרת התפקיד: משימות, תפקידים וכו'.

אחת לתקופה התקיימה פגישת עבודה בין הנתבעת לתובע ואנשי צוות נוספים של העמותה.

הנתבעת קיבלה קופה קטנה והחזר הוצאות מהעמותה.

העמותה הייתה האחראית הבלעדית לשכר של הנתבעת – במידה והעירייה לא הייתה משלמת את השכר, העמותה הייתה מחוייבת לשלם את השכר.

בחודש אוגוסט 2015 הנתבעת קיבלה שכר מהעמותה סך של 1274.3 ש"ח.

לאחר מכן הנתבעת קיבלה 4000 ש"ח מהעמותה עד שהעירייה תעביר תשלום לנתבעת (עד היום סכום זה לא הוחזר לעמותה).

מכיוון שהנתבעת ידעה שהעמותה היא זו שאחראית על שכרה, הנתבעת דווחה לעמותה שבגין חודש יולי 2016 היא לא קיבלה ולא תקבל שכר מהעירייה. העמותה שילמה לנתבעת את השכר באותו חודש סך של 4566.8 ש"ח ע״פ דיווח השעות שהנתבעת שלחה לעמותה. לאחר מכן התברר שהנתבעת קיבלה שכר מהעירייה בגין חודש יולי סך של 6963 ש"ח. כך שבגין חודש יולי הנתבעת קיבלה שכר גם מהעמותה וגם מהעירייה (עד היום הסכום שהתקבל מהעמותה או הסכום שהתקבל מהעירייה לא הוחזר לעמותה).

לא היה קשר בין היקף שעות העבודה שהנתבעת עבדה בפועל לשכר שהנתבעת קיבלה מהעירייה – ראה תלושי שכר מהעירייה ודוח שעות שהנתבעת דווחה לעמותה.

חשוב לציין כי למרות שהנתבעת עבדה בחודש אוגוסט 2016, הנתבעת לא קיבלה תלוש שכר מהעירייה.

לסיכום נבקש מבית הדין לחייב את הנתבעת (עפ"י החישוב המצ"ב) להשיב לעמותה סך של 27,056.7 ש"ח + 4000 ש"ח שניתנו כהלוואה עד שיתקבל שכר מהעירייה.

טענת הנתבעת כפי שהתקבל בבית דין:

לפני שנתיים בחודש אלול תשע"ו התחלתי לעבוד בעמותה – מפעלים חינוכיים בתפקיד רכזת הדרכה ומנחה של הבנות שרות בסניף עד לחודש אלול תשע"ז.

במסגרת חוזה העבודה סוכם עימי בכתב על שכר של 32.26₪ לשעה כאשר אני מקבלת את השכר ישירות מהעמותה.

כחודש לאחר תחילת עבודתי נאמר לי שדרך התשלום של השכר שלי יעבור מהעמותה לעירייה כי יש להם הסכם פנימי שלהם. והוסבר לי שעלי לגשת לעיריה למלא טפסים ולחתום על הסכם עבודה.

וכששאלתי לגבי חודשים מסוימים שלא משולמים (מכיוון שההסכם לא היה תקף בחודשי הקיץ בחופש הגדול כשלא היו לימודים בבית הספר) נאמר לי על ידי מנהל העמותה שהעמותה תשלם לי בחודשים האלה ושאני לא אצטרך לדאוג ואקבל את המשכורת שלי בכל חודש, ואכן כך היה.

כשהלכתי לעיריה פניתי למי שהיה אחראי עליי (שאיני זוכרת מה תפקידו הרשמי), והוא חישב שלפי הסכום שהוקצה מבחינת העיריה לטובת המשכורת שלי אני אמורה לעבוד 40 שעות ולקבל משכורת חודשית של 7200₪ ברוטו, לפי 80 ש"ח לשעה ומקסימום השעות שאני יכולה לדווח עליהם הוא 90 שעות בחודש. המשכורת שולמה לי לפי הגשת דוח שעות חודשי לעיריה, כאשר בפועל כמעט תמיד עבדתי יותר מהשעות שהוקצו לי אבל כאמור שולם לי על מקסימום 90 שעות בחודש.

כאשר אמרתי לו שהסכום הזה הוא יותר ממה שהייתי מקבלת דרך העמותה הוא אמר לי בפירוש שהוא לא יודע כמה שילמו לי דרך העמותה אבל זה הסכום שהעיריה הקצתה לטובת המשכורת שלי וזה ההסכם שיש להם עם העמותה.

עלי לציין שבמהלך כל החודשים שעבדתי נתבקשתי למלא דוח שעות בעמותה – ואני חשבתי שזה על מנת שיהיה להם מעקב בסיסי על השעות והפעילות שאני עושה ואכן מילאתי כל חודש דוח שעות גם לעיריה וגם לעמותה (מכיוון שזה גם לא דרש ממני יותר מידי כי זה היה אותו דוח בדיוק – פשוט שלחתי לשני מקומות)  והסתבר שזה היה על מנת לבדוק מה המשכורת שאני אמורה לקבל לפי ההסכם איתם.

וכן במהלך תקופת עבודתי יצאתי לחופשת לידה והייתי צריכה עזרה בהגשת טפסים לביטוח לאומי ואז נתבקשתי לשלוח לעמותה את כל התלושי משכורת שלי שקיבלתי מהעירייה ושלחתי אותם לתומי כי לא היה לי דבר להסתיר.

הייתי בטוחה שגובה המשכורת שלי ופרטיה הם מוסכמים וידועים למנהל העמותה כפי שנאמר לי ולא ידעתי מה עומד מאחורי בקשה זו.

לקראת סיום תפקידי בעמותה פנה אלי מנהל העמותה בבקשה לשלם לעמותה את הפרש המשכורת בין העיריה לבין מה שהייתי אמורה לקבל לפי תנאי העמותה של כל החודשים ששולמו לי מתחילת עבודתי.

דבר זה לא היה ידוע לי ולא דובר בינינו מראש לא בעל פה ולא בכתב.

יותר מזה, אם הייתי יודעת שחלק מההסכם של העמותה עם העיריה זה שאני אצטרך כל חודש להעביר חלק מהמשכורת לעמותה (במילים אחרות שאני צינור להעברת כספים בין העיריה לעמותה!) – לא הייתי מסכימה לדבר כזה בשום פנים ואופן!

וכאמור, דבר כזה ממש לא נאמר לי באף שלב של התהליך מאף אחד מהצדדים.

2. פסקי הדיינים

הרב בנציון אלגאזי – אב"ד

א. הגדרת המעסיק (העירייה) והגדרת התובע

הנתבעת עברה לעבוד תחת העירייה. הרי שהעירייה נהפכה להיות המעסיק שלה, כיון שהמשלם הוא המעסיק. נוכיח זאת מכמה אנפין וכן ראוי לציין שהגדר של התובע הוא בגדר "ערב" על משכורתה כיון שהיא נכנסה תחתיו לעבודה אך ברור שהתובע העביר את הנתבעת לעבוד תחת העירייה כדי לחסוך מעצמו את משכורתה.

הגדרת מעסיק

משלם המשכורת הוא המעסיק. יש לזה כמה נפ"מ.

הוא יכול להפסיק את עבודתה. הגם שלתובע יש זכות להפסיק את עבודתה הרי שגם העירייה יכולה להפסיק לשלם ונמצא שיש כאן כעין שני מעסיקים שהמעסיק האחד שקיבלה לעבודה נמצא שהוא אחראי תוכן ונתחייב לשלם במקרה שהעירייה לא תשלם.

כדי להגדיר גדר בעל הבית נזקקתי לדין "בל תלין": אם המשכורת מתעכבת העירייה היא העוברת על בל תלין, אף שלפי התובע היא תתלונן בפניו והגם שאם היא כלל לא תקבל משכורת התובע הוא ערב בדבר. נראה שמי שמתחייב בדין בל תלין הוא נכנס תחת הבעלים כמובא בדין "המחהו על חנווני".

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א:

"משנה. אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים – יש בו משום ביומו תתן שכרו, ויש בו משום לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. אימתי – בזמן שתבעו, לא תבעו – אינו עובר עליו. המחהו אצל חנוני או אצל שולחני – אינו עובר עליו".

שם דף קיב עמוד א:

"המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר. איבעיא להו: חוזר או אינו חוזר? רב ששת אמר: אינו חוזר, ורבה אמר: חוזר. אמר רבה: מנא אמינא לה – מדקתני: אינו עובר עליו, מעבר הוא דלא עבר, – הא מיהדר – הדר. ורב ששת אמר: מאי אינו עובר – אינו בתורת לעבור".

תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק י הלכה ה:

"המחהו אצל חנוני ואצל שולחני הן עוברין עליו והוא אין עובר עליהן ואם התנה עמו מתחילה על מנת כן אף הן אין עוברין עליו ואם אמ' לאחר לשכור לו זה וזה אין עוברין עליו".

וכך פסק ערוך השולחן סימן שלט סעיף יג בדיוק דומה למקרה דנן:

"העמיד הבעה"ב את הפועלים אצל חנוני או שולחני שיתן להם בשכרם שמגיע ממנו והחנוני או השולחני קבל עליו ליתן להם אין הבעה"ב עובר עוד ואף גם בלאו דקבלה אינו עובר ואפילו אין לבעה"ב ביד החנוני כלום אלא שהבטיחו ליתן בעדו להפועלים אינו עובר עוד דהרי נסתלקו מעליו וכ"ש שהחנוני אינו עובר דהרי לא שכרם ולאו דוקא חנוני ושולחני דה"ה אדם אחר אלא דדרך להעמיד אצל חנוני או שולחני ואין חילוק בין שהעמידם קודם המלאכה או באמצע המלאכה או אח"כ ומ"מ אם רצה השכיר לחזור בו שלא לקבל מהם אלא מהבעה"ב הרשות בידו אפילו אם הם לא חזרו בהם דהא אין כאן קנין רק דברים בעלמא ומ"מ הבעה"ב אינו עובר עוד בבל תלין אך בלאו דקבלה עובר כיון שביכלתו לחזור בו ואם קנו מידו אינו יכול לחזור בו כבכל קנין ובלא קנין אינו קונה אפילו כשהיה במעמד שלשתן כיון שאין החנוני חייב לו כלום לבעה"ב [רי"ף] ולכן אם החנוני היה חייב לבעה"ב ומסר לו במעמד שלשתן אינו יכול לחזור בו לא הפועל ולא החנוני ועמ"ש בסי' צ"א ובסי' פ"ט".

ב. אונאה בשכירות פועלים

יש לדון בדין זה מדין אונאה שכן הנתבעת טוענת שהיא קיבלה שכר הרבה מהמקובל ולכן מדין זה היא חייבת להחזיר את ההפרש.

אלא שבזה יש דין שאין הונאה בשכיר יום.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף עו עמוד א:

"אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה, היכי דמי? אי דאמר להו שכרכם עלי – נתיב להו מדידיה! דתניא: השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו – נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. – לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ולחזי פועלים היכי מיתגרי! – לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה – טרחינן ומתגרינן בארבעה. איבעית אימא: הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרו ליה: אי לאו דאמרת לן בארבעה – הוה זילא בן מילתא לאתגורי. איבעית אימא: לעולם בפועלים עסקינן, דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה – טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא. – ולחזי עבידתייהו! – בריפקא. – ריפקא נמי מידע ידע! – דמלי מיא, ולא ידיע".

שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז סעיף לג:

"השוכר את חבירו לעשות עמו, בין בקרקע בין במטלטלין, אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה".

ג. תנאי

בנדון דידן, צצה השאלה מדוע התובע לא החתים או התנה מראש את הנתבעת שאם היא תקבל שכר יותר על מה שנקבע מראש ביניהם – חובתה להחזיר את ההפרש? שכן לענ"ד תנאי כזה היה מועיל שכן על דעת זה היא קיבלה את המשלם החדש. אך לא התנו כבמקרה דנן אלא המשיכו את העסקתה בשתיקה הרי שתנאי העסקה הראשונים בטלים.

היה על התובע להתנות בפירוש עם הנתבעת ששכרה ימשיך להיות 30 ש"ח ואם תקבל יותר הרי שהיא מחוייבת להחזיר את ההפרש לעמותה. לשאלתנו האם הייתה התנייה כזו במפורש, ענה התובע "אמרתי לה שנתחשבן". אבל ברור שלא הייתה כאן התנייה ברורה. אי לכך שתיקתו של התובע מהתנייה גורמת לכך שנוצרו יחסי עבודה חדשים בין הנתבעת לעירייה ולהבנתה התנאים שונו כמבואר בשו"ת הריב"ש סימן תעה:

"לא שהם מודים הרי תנאם קיים. אף על פי שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד, כיון שהם הבטיחוהו כן על פה, ועל דעת כן השכיר עצמו. שאין שכירות הפועל צריך שטר ולא קנין, אלא כל שעשה הפועל מלאכתו חייב השוכר לתת לו משלם שכרו שהתנו עמו. והברורים האחרים ששכרוהו אח"כ, על דעת התנאי הראשון שכרוהו אלא אם כן פירשו, דומיא דמאי דאמרינן בסוף פרק הכותב בכתובות (צ') קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת. שעל מנת כן קיימה. ואף על גב דאמרינן התם /מסכת כתובות/ דדוקא מנה מאתים, אבל תוספת, לא אא"כ חדשו. זהו בשתיקה לבד, שהדבר שהיה בטל מתחלה כשנעשה, אינו מתקיים עתה בשתיקה לבד. אבל השכירות הקיים שהאריכוהו כשעבר זמנו, על דעת התנאין הראשונים האריכוהו אא"כ פירשו".

שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף ח:

"הגה: שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה; אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון(ריב"ש סימן תע"ה ומהרי"ק שורש קי"ח)".

אומנם הש"ך שם לא הסכים עם דברי הרמ"א והריב"ש:

ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק מב:

"ואח"כ השכיר עצמו בסתם. פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרי' כיון שלא התנ' ודאי על תנאי הראשון הזכיר וע"ז מייתי הריב"ש סימן תע"ה שפיר ראיות אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרי' שפיר דמדקצבו השכירות ולא התנאי אם כן לא על התנאי שכרוהו דה"ל כקציבה חדשה וכל הראיות שהביא הריב"ש שם לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכ' ודוקא שחזר והשכיר עמהם בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירו' בין לא גרעו ולא הוסיפו לו כו' ולא ידעתי מנ"ל הא":

ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק מג:

"עם מנהיגים שניים כו'. כתב הסמ"ע כ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעים מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סימן תק"ו וע' עוד שם":

ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק מד:

"אבל אם עמד עמהן בשתיקה כו'. דברי הרב צל"ע דמה שכ"כ בד"מ בשם הריב"ש סי' תע"ה ומהרי"ק שורש קי"ח אינו מוכרח דלא כ' הריב"ש התם אלא ז"ל ואף על גב דאמרינן בסוף פ' הכותב דקטן שהשיאו בתוס' כתובה אין לאשתו תוס' כתובה אא"כ חדשו זהו בשתיקה לבד שהדבר שהיה בטל מתחלה כשנעשה אינו מתקיים עתה בשתיקה אבל השכירות הקיום שהאריכוהו כשעבר זמנו ע"ד התנאים הראשונים האריכוהו כו' ר"ל דוקא התם משום שהמעשה בטל מתחלה דמקטן לית לה תוספת כתובה משא"כ הכא שהשכירות הראשון היה קיים ומ"ש שהאריכוהו כו' קושטא דמילתא נקט דמעשה שהי' כך היה תדע שכ' הריב"ש שם ראי' לדבריו וז"ל בנדון זה שכבר הסכימו שניהם שנה ראשונ' א"כ בשנייה היה דעתם על דעת תנאי הראשון מן הסתם וכמו שכ' רב האי גאון וז"ל בתשובה שהמשכיר בית לחבירו לשנה    לסך ידוע ועמד שם ביותר שאינו חייב לפרוע ממה שעמד אלא כמו סך השנה ראשונה כיון ששתקו ואף על פי שהוקר השכירות עכ"ל (ונתבאר לעיל סימן שי"ב ס"ט) וכ' כך עוד ראי' זו בסי' תע"ו, וממהרי"ק שורש קי"ח ג"כ אין ראי' דמהרי"ק שם מיירי שנפלו טענות ותביעות בין ראובן ושמעון מחמת חנות וראובן לא רצה ליתן לשמעון כלום ופשרו פשרנים שיעמדו בשותפות שנה וירויחו לאמצע וראובן יתן ק' דוקטי לשמעון ולאחר השנה חזרו ועמדו שנה (בחנות) בתוס' בסתם ותבע שמעון מראובן ק' דוקטי וראובן טען כי מעולם לא עלה בדעתו ליתנם לו ועל הראשונים הוא מצטער שהוצרך לעשותו מצד הפשרנים ופסק מהרי"ק דראובן פטור מהק' דוקטי והביא ראי' מקטן שהשיאו אביו דלית לה תוספת כתובה ע"ש והתם נמי לפי דברי ראובן המעשה בטל מתחלה שהרי הוא אומר שהוא מצטער על ראשונים לפי שהחנות היה שלו אלא שהוצרך לעשותו מצד הפשרנים משא"כ הכא שהשכירות הראשון היה כדין ואלו לא מלאו את תנאו שיהא פטור ממסים לא היה נתרצה להם לש"ץ מנ"ל דבשתיקה לא יהא נשאר על תנאי הראשון ואם באנו ליישב דברי הר"ב דלא תיקשי עליה האי דמייתי הריב"ש ראי' מרב האי גאון ז"ל צריכים אנו לומר דהתם כיון שהוא דר בביתו הוי כהשכירו בפי' דאל"כ לא ה"ל להניחו לדור בביתו אלא ה"ל להשכירו לאחר משא"כ הכא שיכולי' לומר מה היה לנו היזק שהיית ש"ץ שלנו לכך אינו פטור ממסים (ומ"מ יצא לנו דין אף לפ"ז דאם הי' התנאי בשנה ראשונ' שידור הש"ץ בדירת הקהל ודר בשנה שניה ג"כ שם וכה"ג א"צ לשלם שכר דירה אפי' עמד עמהן רק בשתיקה) ומ"מ אין דברי הרב מוכרחים, ואם נא' מבחוץ הסברא דכיון שלא שכרוהו הקהל מחדש הו"ל כש"ץ בלא קציצה א"כ גם השכירות לא ישלמו לו כבראשונה רק יהא כש"ץ בלא קציצה וכדין פועלים בלא קציצה שמשלם כפחות שבפועלי' ואולי באמת דעת הרב כך וצ"ע":

ואף שנחלק הש"ך על הרמ"א יכולה היא לטעון קים לי.

ד. התובע נהפך לערב בדבר

כבר ביארתי למעלה שאם נכנס מאן דהו תחת הבעלים הרי שבעל הבית נחשב כערב בדבר אך לא נחשב כמשלם. שהרי במקרה דידן התובע רוצה גם להיות המעסיק האופטימלי וגם שהוא בעצמו אינו משלם את משכורתה של הנתבעת כל מעמדו של התובע בעניין הוא רק בגדר ערב ולטענתו שאם יש בעיות במשכורת היא פונה אליו בטענות. אמנם הדבר נכון אך היא פונה אליו כערב בדבר כיון שהוא קיבל אותה לעבודה והתחייב לה לשלם את משכורתה.

ה. הנתבעת מוחזקת בכסף

כרגע הנתבעת מוחזקת בכסף באופן מוחלט ואין הכסף נמצא במקום ביניים כשליש וכדו'. התובע רוצה להוציא ממנה את כספה – עליו להביא ראיה ברורה לכך שאומנם הוא דרש להעברת יותרת משכורתה לעמותה ולא קיבלה זאת כתשלום מלא עבור עבודתה.

ו. סיכום

נראה לי לפי כל הנ"ל שהתובע אינו יכול לתבוע את יותרת הכסף שקיבלה הנתבעת ואם היה רוצה היה מתנה זאת מראש ומחתימה על הדבר באופן ברור ולאחר שהיא מוחזקת בכסף ואין ראיה שהיא רק צינור אלא בעצם העברת משכורתה לעירייה בזה יש סיוע לעמותה והמוציא מחברו עליו הראיה.

הרב אבשלום ולד

במקרה שהובא לפנינו, ההנחה היא שהכל בהתאם לחוקי המדינה והתקנות לעיריה ולעמותה. הנתבעת נכנסה לעבוד בעמותה תמורת משכורת מסוימת ולאחר מכן הועברה לעיריה תמורת משכורת גבוהה הרבה יותר.

הנתבעת הבינה שהמשכורת מהעיריה שלה, כטבעה של כל משכורת שהיא כולה לעובד, ויש כאן שיפור משמעותי במשכורת שהעמותה השיגה לה דרך העיריה אך היא עדיין חשבה שבמקום שהמשכורת מהעיריה פחותה על העמותה כגון נסיעות, משכורת בחודשי יולי-אוגוסט או אם יהיו בעיות והעיריה לא תשלם כלל העמותה אחראית כלפיה. מוסכם שפקיד העיריה לא התנה כלום בנוגע למשכורת אולם מוסכם שמנהל העמותה אמר "נתחשבן". מנהל העמותה, התובע, הבין שהיא תקבל את התנאים המדויקים שהתנו בתחילה כלומר משכורת נמוכה יותר, תשלום בחופש אך את ההפרש תחזיר לעמותה.

חוץ מזה מוסכם שכפל משכורת צריך להחזיר לעמותה.

לפי דעתי את המשכורת מהעיריה הנתבעת לא צריכה להחזיר כיון שהפקיד נתן אותה לה בלא שום תנאי מגביל והוא האחראי וכעין בעלים על כסף זה ועליו מוטל להתנות אם הוא רוצה לעשות כך או אחרת בכסף בעת נתינתו. ברגע ששקל שהמשכורת סבירה על פי תנאי עבודה זו ולא התנה אחרת נתן את המשכורת כמו כל משכורת. על הכסף הנוסף שהיא קיבלה מהעמותה, כלומר – המשכורת בחופש וכו', כאן מנהל העמותה הוא האחראי והוא אמר לפני נתינת הכסף "נתחשבן". לכאורה יש לו טענה שצריך לברר החשבון אבל גם כאן כיון שלא אמר בפירוש שהיא צריכה להחזיר את ההפרש לעמותה כיון שכן היא לא התחייבה להחזיר את הכסף לעמותה.

הרב יהודה גולדברג

הצדדים הופיעו בפני ביה"ד.

טענת התובע הייתה שישנו חיוב על הנתבעת לשלם אליו את הפערים בין המשכורת שהועברה ע"י העירייה לתובעת לבין המשכורת שסוכמה בין התובע לנתבעת. הוא טען שהוא אמר לנתבעת כששלח אותה לקבל תשלומים מהעירייה, "נתחשבן בסוף".

טענת הנתבעת היתה שכיון שהכסף הגיע אליה מהעירייה היא הבעלים עליו ולא התובע ולכן אין שום תביעה על הכסף.

נראה שהצדק עם הנתבעת מכמה צדדים, ואבאר דבריי.

מהצד הכי פשוט – כיון שלא נעשה פה קניין (ואין המצב מוגדר כמעמד חשוב שהדברים נקנים באמירה כמו במס' כתובות קב) לכן לתובע אין שום זכות דיון על הכסף במקרה שלנו. עוד שהנתבעת היא המוחזקת בכסף, והיא לא התחייבה לשום דבר בצורה קנינית. כל החיוב היה בנוי על הסכמיות שנעשתה וכמו שהאריך ראש ביה"ד הרב אלגאזי לבאר, יש בכך מח' רמ"א וש"ך האם ההתחייבות משתנה לפי המצב החדש –  ז"א האם יש עידכון של התעסוקה גם ללא אקט קנייני כיון שהתעסוקה יושבת על כך שיהיה לפי הנתונים המשתנים ויש כאן טענת קים לי. אך לענ"ד כמו שאכתוב לקמן ישנם שני חילוקים בין הריב"ש לעיניינו, אלא שקודם הייתי רוצה לדון האם יש לחוסר עמידה בתנאי אפי' בצורה לא מחייבת בכלל דין מחוסרי אמנה ואח"כ אעבור לדון בדברי הריב"ש.

לכאורה מצבנו מוגדר כהתחייבות של הנתבעת לתת מתנה לתובע וצריך לדון האם יש בזה מחוסרי אמנה שכתוב בב"מ נ"ט שמי שהתחייב לחבירו משהו גם אם לא עשה פעולת קניין אם יחזור בו אין זה ראוי מדין מחוסרי אמנה. אלא שהאמוראים שם וכן נפסק להלכה חילקו בין מתנה מרובה למתנה מועטת. בעוד שמתנה מועטת יש דין של מחוסרי אמנה במתנה מרובה אין דין כזה כי "לא סמכה דעתיה"[1]. הכוונה שלא סמכה דעתיה של מי שהתחייבו אליו, כלשון המחבר:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רד סעיף ח:

"וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים ושהם נקנים בהם."

לכאורה כאן טענתה של הנתבעת שהיא התכוונה במלוא הרצינות להבטחה הזו, אלא שכיון שלא נאמרה אמירה מפורשת כמה הנותנת רוצה לתת ועוד שלטענתה היא לא זוכרת אמירה כזו בצורה של התחייבות ברורה מסתבר שאין פה אפי' דין של מחוסרי אמנה.

אלא כפי שעורר אותנו הרב אלגאזי יכול להיות שלא צריך כאן התחייבות מחדש כיון שכך סוכם מראש.

אלא שאם נעיין בדבריו נראה שכל הנידון הוא על תשלום שסוכם ועכשיו מסכמים מחדש עבודה אנחנו סומכים שההתחייבות היא על סמך ההתחייבות הקודמת. אך במקרה דנן הסיטואציה היא הפוכה – המצב הוא שהנתבעת לא חייבת אלא אם כן סוכם אחרת וכיון שלא סוכם אחרת הולכים על ההתחייבות הראשונית שנאמרה שתלך לקבל את משכורתה בעירייה. כיון שזה מה שסוכם גם הש"ך יודה. אלא שהטענה היא כיון שהחלפנו בעלות אני מסכם איתם ולא עומד יותר נגדך ממילא היא לא חייבת, אבל לש"ך לא ברור שבסוף היא כן תהיה חייבת.

ועוד יש לדון כאן שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכך הלכה בשולחן ערוך:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רט, ד:

"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר, בין במתנת בריא, בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה נתון לך,  תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני, או שאמר: מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך, לא אמר כלום; אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת, לא קנה כלום. מיהו גבי אילן, אם חנטו הפירות מקרי בא לעולם (רש"י פ' איזהו נשך), ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו פירות האילן ובאו לעולם. ואם קדם הלוקח ותפס הפירות, אין מוציאין מידו. והוא הדין בשאר דברים שלא באו לעולם.  ואפילו לא תפס,  אלא כתב ליה שטר ומסר ליה השטר, כמאן דתפיס דמיא (ת"ה סי' ש"ך (בשם) הגהמ"יי פכ"ב דמכירה). ואם מכר האילן לפירותיו, או פרה ושפחה לעובריהם, קנה מיד, ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו".

לכאורה המצב שלנו ממש דומה לקנין שלא היה בעולם וחייב לעמוד דווקא בתנאים מסויימים. אלא שברמ"א מביא דיעות שאדם יכול לשעבד את עצמו וז"ל:

"הגה: ואף על גב דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, מ"מ יכול לשעבדו (תוספות פ' מי שמת), ויש חולקין (נ"י פ' איזהו נשך בשם תלמידי רשב"א);"

והוסיף שם הנתיבות בשם הסמ"ע והש"ך:

נתיבות המשפט חידושים סימן רט ס"ק יד:

"יכול לשעבדו ויש חולקין. אף החולקין מודים שיכול לשעבד בדאקני, רק שחולקין לענין אם חזר בו משעבודו קודם שקנה, וקנה ומכר אח"כ, ס"ל להיש חולקין דמהני חזרה. והעיקר כדעה הראשונה דאינו יכול לחזור משעבוד דאקני אף קודם שקנה. סמ"ע [סקי"ז] וש"ך [סק"ח].

ולכאורה יכול התובע לטעון שהנתבעת לא חזרה בה משיעבודו ולכן היא חייבת ואין כאן בעיה של דבש"ל אבל לכ"ע יכול לחייב את עצמו בשיעבוד כזה. וכאן הנתבעת לא חזרה בה מהתחייבות אם אכן הייתה. אלא שאין הדברים נכונים ולא כתוב עד מתי הנתבעת יכולה לחזור בה וכל עוד היא באה לב"ד וטוענת שהיא לא רוצה לשלם זה נקרא שהיא חזרה בה ותוכל להגיד קים לי כסוברים שיכול לחזור בי ולכן היא לא מחוייבת להוציא מדין דבשלב"ל[2].

עוד יש לדון האם אדם שמתחייב לעשות משהו נגד דינא דמלכותא זה אכן מחייב אותו או שמא כיון שהמלכות גוזרת משהו מסויים יהיה אסור לעשות פעולה נגד, וממילא היא גם לא תחול משפטית. ולכאורה לא גרע מהתחייבות נגד התורה שנפסק באה"ע ל"ח סעיף ה' שבדבר שבממון תנאו קיים אלא שהמנ"י הביא בזה נידון ארוך וז"ל:

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן מז(ג)

"והנה בנוגע אם שייך בזה"ז דינא דעבדים ושפחות כנענים, כיון דהוי כנגד דינא דמלכותא, יש בזה פלוגתא דרבוותא, דמהר"י בן לב (חלק א' כלל ב' סי' י"ג), וכן המהרשד"ם שם, ובכמה תשובות ס"ל, דאמרינן בזה דינא דמלכותא דינא, וכן מוכח מדברי המג"א (סי' ד"ש ס"ק י"ב), במה שהביא מדברי הב"י בשם מהרי"א, באותן השפחות אעפ"י שקנויות קנין עולם, כיון שרצו ליכנס לדת הישמעאלים יוצאות לחירות, שמא דינן שכיר עכו"ם וצ"ע עכ"ל, ועכ"ח דינא דא, הוי רק ליהודים, דלישמעאלים עצמן גופן קנוי לעולם, כיון שהעבדים מחזיקים בדתן, ומ"מ אמרינן בזה דד"מ =דדינא דמלכותא= דינא, ולא קשה ממה דס"ל לכ"פ, דלא אמרינן דד"מ, אלא במשוה גזרתו לכל בני מלכותו, וכמ"ש בתשו' מהרי"ק (סי' ס"ו), וברמ"א חו"מ (סי' שס"ט סעי' ח'), דכבר עמד בכיוצא בזה בתשו' מהרי"ק עצמו (סי' קצ"ה) שכתב בנידונו בזה"ל, וגם אין לומר דהכא לא שייך למימר דינא דמלכותא דינא, כיון שהישראל פורע יותר מהגוי, שהרי כתב המרדכי שם, דלא אמרינן אלא כשמשוה מדותיו, כיון שכל יהודי פורע בשוה דבר קצוב, וגדולה מזו השיב ר"מ בתשובה וכו', ואם איתא דלא אומ' דינא דמלכותא דינא, בכה"ג שהיהודי פורע יותר מהגוי, א"כ יוקשה להא מאי פריך עלה (בפ' הגוזל בתרא ובפ' ד' דנדרים), ולהבריח את המכס מי שרי, והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, והלא ע"כ המכס אינו כי אם על היהודים, דאל"כ מה תועיל לו לבישת כלאים, להראות שאינו יהודי, וא"כ אין כאן דד"מ, אלא ודאי צ"ל דשפיר הוי דד"מ, כיון שהדבר שוה וקצוב לכל היהודים כדפי' לעיל עכ"ל, (ואגב התשו' מהרי"ק סי' ס"ו וקצ"ה הנ"ל וכן סי' קפ"ח המדברים בדינא דמלכותא נשמטו בתשו' מהרי"ק דפוס סאדילקאב שבידי ובודאי מפני הצענזור, אבל ישנם בדפוס דניאל בומגרגי מאנווירש"ה רע"ט שבידי), ואם כן לפי דבריהם ל"ש בזה דינא דממזר נושא שפחה, וש"מ מזה, דהא דדינא דמלכותא דינא, הוי מדאו', וכמ"ש בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' שי"ד), ותמה בזה על הב"ש (א"ע סי' כ"ח סק"ב), וכ"כ באבני מלואים שם, ועוד בחת"ס (או"ח סי' ר"ח וחו"מ סי' מ"ד), דאם נאמר דהוי רק דרבנן, יש לדון ממה דאיתא בבית שמואל שם, ובש"ע (א"ע סימן ק"נ) ודו"ק (ד) אבל יש חולקים בזה, וס"ל דלא אמרינן בזה דד"מ דינא, וכדאיתא בכנסת הגדולה (א"ע סי' ד' בהגה"ט) שם, ובמג"א (או"ח סימן ד"ש סקי"א) שם, והמהרשד"ם בעצמו שם (ובסי' רי"ד), הביא מחכמי דורו שס"ל כן, ורק הוא חולק עליהם, אבל עכ"פ חכמי דורו ס"ל כן, ובאוצר הפוסקים שם (סי' ד' אות פ"ה) הביא מספר יד אהרן (ח"ב סקי"ח), שכתב מר"י צונצין, דאפילו גזר המלך שלא יקנו היהודים, מ"מ כשקנה קנינו קנין, ויכולים ממזרים ליטהר, והמחמיר הוא מהמתמיהים עיין שם, וכן ס"ל להרדב"ז בתשו' (ח"ד סי' מ"ח), ומש"כ כנה"ג כן בשם הרדב"ז (ח"א סי' ס"ב), חפשתי שם ולא מצאתי, וגם מדברי הש"ך (יו"ד סי' רס"ז סק"י), משמע, דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא, והוא במה שכתב שם על דברי הרמ"א, הפי' שאירע שלוקח עבד, ואח"כ כתב דאין מצוי שקונה עבדים במדינות אלו עי"ש, והיינו דהוי כנגד דינא דמלכותא, וכדמוכח מדברי הרמ"א שכתב שאף אסור לגייר ודו"ק, מ"מ אם אירע, שקנה, הוי עבד, ומ"מ כיון דיש פלוגתא דרבוותא, ובמידי דאו' כנ"ל, בודאי יש לילך לחומרא".

והוא מסיים לחומרא מצד שהוא מדבר בהלכות אבן העזר וצריך ללכת לחומרא. אבל לעיניננו כיון שמדובר בהלכות חושן משפט הנתבעת יכולה לטעון קים לי כשיטות שהקניין לא יחול ולכן גם אם היא תתחייב לכך מראש לא ברור שזה יעזור. אם כי צריך הוכחה ברורה שהדבר הוא אכן כנגד הדינא דמלכותא.

למסקנה אין הנתבעת חייבת להחזיר כלל את הכסף ועוד שאין בזה לענ"ד מדין מחוסרי אמנה.

3. הכרעת בית הדין

לכבוד בעלי הדין:

לאחר כתיבת שלושה פסקי דין ע"י שלושת הדיינים חברי ביה"ד שדנו בתיק זה: הרב אבשלום ולד, הרב יהודה גולדברג ועבדכם בנציון אלגאזי, ועפ"י שלושת חוות הדעת שנתנו הדיינים, הוחלט פה אחד שאין הנתבעת צריכה להחזיר את כספה שניתן לה מהעירייה.

והאמת והשלום אהבו:

בברכת ציון במשפט תפדה

בנציון משה אלגאזי

אב"ד לדיני ממונות ישיבת ר"ג

---

[1] אמנם לא נאמר ממתי דבר נידון כמתנה מרובה וממתי כמועטת וכלשון השיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף מט עמוד א הלכתא. כרבי יוחנן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומתנה מועטת אסור לחזור בו ולא אתפריש כמה היא מתנה מועטת והכל לפי מה שהוא. אך מסתבר שכאן הסכם המדובר הוא כן מתנה מרובה לאנשים ממוצעים.

[2] הפתרון שהיה אפשר לעשות הוא על פי הש"ע בסימן ס סעיף ו ע"ש אך כאן הוא לא נעשה.