נספח לתביעה נגד גבאי בית הכנסת, מס' תיק: 004/18 (1591)
הצעה (שאינה פס"ד) למרא דאתרא ולגבאי בית הכנסת
המציאות היום בבית הכנסת המרכזי היא מציאות שאינה מתקבלת. הישוב גדל והתפתח, וישנם תושבים חדשים או תושבים ותיקים שמשפחתם התרחבה ב"ה וחפצים במקום ישיבה לילדיהם, ואין די מקומות פנויים בבית הכנסת הניתנים לרכישה. מאידך, ישנם מקומות שיש עליהם שמות של מי ששילמו עליהם בעבר (ברובם קרוב ל14 שנה) והם בפועל מסיבות שונות אינם נמנים עם ציבור מתפללי בית הכנסת, חלקם עזבו את הישוב לגמרי, וחלקם מצאו את מקומם הקבוע בבתי כנסת אחרים בישוב.
הגבאים נמצאים במצב בלתי אפשרי, נכון להיום אין להם אפשרות למכור כסאות (במיוחד מקומות רציפים, כגון משפחה אחת הצריכה 4-5 מושבים) מחמת שהכסאות "שייכים" למישהו אחר. בית הכנסת מתקיים מתרומות מזדמנות בלבד ואין דרישה מחייבת לתשלום דמי חבר. הגבאים פנו בבקשה לבית הדין למצוא סעד ופתרון הלכתי למצב הבעייתי.
בית הדין מציע לקבוע נהלים חדשים בעניין מקומות הישיבה בבית הכנסת המרכזי שיחייבו את כל תושבי הישוב ומתפללי בית הכנסת המרכזי בעבר בהווה ובעתיד.
הרמ"א (חו"מ קסב,ז) דן בעניין מקומות בית הכנסת, ולאחר שכתב שבעל מקומות רבים יכול למנוע הוספת כסאות בטענת ריבוי הדרך, כתב כך:
"מיהו אם יש מנהג בעיר הולכין אחריו. ויכולין בני הכנסת לתקן שכל מי שיש לו מקום שאינו צריך לו שישכירנו בקצבה הנראה להם".
ורואים שאף אם היינו מגדירים שיש בעלות קנין גוף על קרקע מקומות בית הכנסת, יש לוועד סמכות לתקן ולכוף את בעלי כסאות שאינם צריכים להם.
לכן, בעניין שלנו נראה שלגבאים שהם מטעם ועד הישוב יש סמכות לתקן תקנות לטובת הישוב, במיוחד אם התקנון הישובי קובע כן, שכן כל מי שבא לגור בישוב בא על דעת זה שמתחייב להישמע ולהתנהג לפי חוקי המקום. ועוד, שהקרקע שייכת לאגודה השיתופית אשר נציגיה הנבחרים דהיינו המזכירות והוועד המנהל הם המוסמכים לנהל אותה. ברם, חובה על הגבאים ומזכירות הישוב להיוועץ ברב הישוב (ובית דינו העומד תחת נשיאותו), כדברי המרדכי (בבא בתרא סימנים תפ"ג-תפ"ד) ש"אין רשאין בני העיר לקיים שום דבר היכא שיש דיין מומחה או אדם חשוב בעיר", הדברים נזכרו בטור והובאו להלכה בסמ"ע (ס"ק ד').
הגדרת הזכות של 'בעל הכסא'
יש שינוי מהותי בין זמנם של הפוס' הראשונים והשו"ע לזמננו, בזמן שלנו פשוט לכו"ע שאין לקונה הכסא זכות בגוף הקרקע, ובמיוחד בבית הכנסת המרכזי הישובי שהקרקע שייכת לציבור כולו והיא בבעלות האגודה השיתופית ואינה ניתנת למכירה. ועוד, שמבירור שעשה בית הדין עולה, שהכסאות נקנו והושמו כשבית הכנסת היה במקום אחר, ולאחר שנבנה בית הכנסת החדש (הנוכחי) העבירו לשם את כל הכסאות, לכן ברור שלא נקנה המקום בשעתו אלא רק גוף הכסא. וגם בכסא לא היה קנין גמור אלא נעשה שיור בקנין, שכן האם יעלה על הדעת שבעל הכסא רשאי להזיק לכסא שלו או לחתוך אותו? אלא דבר ברור הוא לכל שמכירת הכסא לא הייתה לשם בעלות גמורה, ואף שדבר זה לא נאמר במפורש בשעת המכירה, זהו דבר שבלבו ובלב כל אדם (עיין קצה"ח יב,א בשם מהרי"ט). ולכן בעל הכסא אינו רשאי לחותכו או לקחתו מחוץ לבית הכנסת וכדו'. ואין מקום להגדיר שלא קנה את גוף הכסא אלא קנה זכות ישיבה עולמית בבית הכנסת וכדין עז לחלבה או עז לצמרה, משום שהמחיר היה עבור הכסא כפי שהנגר דרש. בהזמנה הראשונה הוזמנו הרבה כסאות והמחיר עמד על 700 ₪, ובהזמנה השניה של הכסאות הוזמנה כמות קטנה והמחיר עמד על 900 ₪. גם מתפללי בית הכנסת אומרים שקנו את העץ עצמו, וגם הדמים מודיעים ששולם עבור עלות העץ בלבד, ולא נקנתה זכות ישיבה ללא הגבלת זמן, שהוא דבר לא הגיוני ולא מקובל באף מקום.
ולכן, לאור החילוק הבסיסי בין זכות בגוף הכסא לבין הזכות על המקום, עולה שקרקע בית הכנסת אינה שייכת לאף מתפלל אלא לצבור, והגבאים הם נציגיו והינם בעלי הסמכות על המקום. הגבאים רשאים להחליט החלטה לפיה מעתה ואילך כל בעל כסא ישלם שכירות עבור המקום שהכסא שלו עומד עליו, סכום זה מיועד לכיסוי ההוצאות הרבות של בית הכנסת, ובכללן ניקיון (הכסא וסביבותיו, ושאר ביהכ"נ), חשמל, מים, תחזוקה, קניית סידורים וחומשים, ועוד. על הצבור להבין שמחד גיסא הציבור גדל וההוצאות גדלו, ומאידך גיסא מסיבות שונות התקצוב הישובי פסק או פחת לכדי מחצית. גם באופן מוסרי, ראוי שכל מי שנהנה מפעילות בית הכנסת, ישתתף בהוצאות ההנאה שלו.
לכן, על מנת למצוא פיתרון טוב וצודק ככל האפשר שיפתור את בעיות המצוקה של חוסר כסאות וחוסר תקציב, ולאחר התייעצות עם הגרז"נ גולדברג, הגרא"י כלאב, והגר"ד ליאור, שליט"א, התגבשה ההצעה הבאה. התקנה המוצעת היא כדלקמן (ההחלטה הסופית היא של המרא דאתרא והגבאים):
- מכאן ואילך ועד בית הכנסת גובה דמי שכירות חודשיים בסך _____________ ממתפללי בית הכנסת הקבועים עבור המקום ושאר ההוצאות הנלוות מהתפעול השוטף של בית הכנסת. הגבאים יחליטו על סכום השכירות (חודשי או שנתי).
- מתפלל קבוע לענין זה מוגדר כל מי שיש לו כסא עם שמו בבית הכנסת.
- במידה ואינו רוצה לשלם את דמי השכירות עליו להודיע לגבאים שהוא מוותר על הזכות שיש לו בכסא. ואם אינו עושה כן, הרי שדמי השכירות יזקפו לו כחוב, ויקוזזו מהשווי של הכסא בבית הכנסת. כעבור התקופה בה סכום החוב שהצטבר יהיה שווה לשווי ערך הכסא, הרי שבית הכנסת גובה את הכסא בחובו, ובעל הכסא הופקע מכל זכות שיש לו בכסא. הגבאים רשאים למכור את הכסא לכל דורש.
- ערך הכסא נמדד כפי ערכו היום – ערך כסא מיד שניה, ולא כפי ערך זמן קנייתו לפני 14 שנה, וכפי מחיר השוק שיקבע לאחר כניסת התקנה לתוקף. הגבאים יתייעצו עם שמאי בעניין זה. מסכום זה יופחתו דמי הוצאות הניקיון והתחזוקה ששולמו עבור הכסא מקופת בית הכנסת.
- מתפלל שירכוש כסא בבית הכנסת אינו רוכש זכות בגוף הכסא אלא זכות להתפלל באותו המקום, וזכות זו היא זכות אישית שאינה סחירה ואינה ניתנת להעברה, וכפי תנאי השכירות, למשך שנה אחת בכל פעם, וזכות זו נמשכת רק אם עומד בתנאי התשלומים הנ"ל.
- כל כסף הנכנס לקופת בית הכנסת לרבות כסף הנכנס מרכישת מקומות הוא בגדר 'תרומה' שאינה חוזרת בשום תנאי.
- תקנה זו חלה על כל מי שמתפלל בהווה ועל כל מי שיש כסא על שמו בבית הכנסת המרכזי.
- בכל מקרה של ספק או כל חילוקי דיעות הבורר המוסמך הוא המרא דאתרא (וב"כ) בלבד.
ניתן היום ח' סיון התשע"ח (22.5.18)
______________ ______________ ______________
הרב אריאל אלקובי הרב ניר אביב, אב"ד הרב אבישי חבר טוב
