יום שישי י"ט אייר תשע"ח 4.5.18
מס' תיק: 003/18
לפני כב' הדיינים:
אב"ד הרב ניר אביב
דיין הרב אריאל אלקובי
דיין הרב אבישי חבר טוב
התובעת:
נגד
הנתבעת:
פסק דין
תאור המקרה
התובעת מפעילה משפחתון. הנתבעת חתמה על חוזה הצטרפות למשפחתון. הנתבעת עזבה את המשפחתון לאחר שלושה חודשים. התובעת תבעה תשלום של חודש נוסף מחמת עזיבה באמצע שנה, כפי שכתוב בחוזה. מאידך הנתבעת מסרבת לשלם עקב טענות על התנהלות המשפחתון.
טענת התובעת
אני מפעילה משפחתון מאוגוסט 2017 שיש בו חמש תינוקות. מחמת קשיי פרנסה החלטתי להכניס למשפחתון תינוק נוסף. בתאריך 1.2.18 הצטרפה הנתבעת למשפחתון, כאשר יום לפני הכניסה ישבנו על חתימת החוזה וסיכמנו הכל. התשלום עבור כל חודש הוא 1600₪. בחוזה יש סעיף האומר שאם עוזבים באמצע השנה צריכים לשלם עבור חודש נוסף אא"כ נמצא מחליף. הנתבעת עזבה בתאריך 1.5.2018 , ולא נמצא מחליף, לכן אני תובעת דמי חודש אחד כלומר 1600 ש"ח.
טענת הנתבעת
כשסיכמנו על החוזה הבהרתי בעל פה לתובעת כי בתי סובלת מ"ריפלוקס" קשה. וכי יש לה אלרגיה למאכלים מסוימים. היא אוכלת אבקה מיוחדת שאני קונה לה במיוחד, וצריכה לאכול כל ארבע שעות בדיוק. היה בינינו תנאי בע"פ שהתובעת צריכה להאכיל את בתי כל ארבע שעות.
לדעתי התובעת התרשלה בתפקידה, ולא האכילה את בתי כל ארבע שעות. אני יכולה להוכיח זאת, היות ומזמן שהכנסתי אותה למטפלת זו בתי הייתה לא רגועה. בנוסף, היא לא הייתה ישנה בצורה סדירה כמו שהייתה רגילה מאז שהיא נולדה, כנראה שהתובעת לא האכילה כל ארבע שעות, וזה גרם לכל ההתנהגות של בתי. בדקתי את בתי אצל רופאים ולא הייתה שום בעיה רפואית, היא נבדקה גם אצל רופאה בשם ד"ר אבובו שהיא מומחית ברפואה סינית, והיא אמרה לי במפורש שהיא סובלת מדיכאון אכילה בגלל שהות אצל המטפלת. בנוסף, היה מקרה אחד שהיא האכילה את הבת כחצי שעה לפני הזמן, וזה גרם לבתי באותו לילה להקאות נוראיות ולחוסר יציבות.
עובדה נוספת היא, שלאחר שהוצאתי את בתי והעברתי אותה למשפחתון אחר היא נעשתה רגועה, יציבה, וישנה טוב בלילה.
בנוסף, היא לא הייתה גמישה איתי עם השעות, אני עובדת מחוץ לישוב והיא לא רצתה להתגמש עם השעות.
לדעתי התנהגותה במשפחתון הייתה לא תקינה, למשל היא השאירה את הבן שלה עם דלקת עיניים בבית וזה גרם לבת שלי להדבק בדלקת עיניים.
בנוסף, באתי פעם אחת באמצע היום והיא הרימה קול על אחד הילדים שיחזור לישון.
בעקבות כל מה שתיארתי וחוסר הרוגע של ביתי, כאמא לא הייתה לי הרגשת ביטחון שבתי תמשיך להיות אצל מטפלת זו. האמת, שרציתי לקחת את ביתי מיד, אבל בגלל שזה לא הסתדר לי עם מקום העבודה השארנו אותה עד סוף החודש. בתאריך 23.4.18, הודעתי לתובעת שאנחנו לא נמשיך יותר, ובתאריך 1.5.18 עזבנו את המשפחתון.
דברי מוכיחים שהיא לא קיימה את ההסכם בינינו, ולכן בתחילה חשבתי לשלם לה עבור חודש מרגע שהודעתי לה, שלדעתי זה הפירוש הנכון של הסעיף בחוזה. אבל לאחר מחשבה שניה, היא בכלל לא קיימה את תפקידה כמטפלת ראויה. אני זאת שמעסיקה אותה ומשלמת לה את כספי, והיא צריכה לעשות מה שאני אומרת לה במדויק, ולכן לא מגיע לה תשלום על החודש הנוסף. אני שילמתי לה עד סוף חודש אפריל, ולכן אינני חייבת לה מאומה.
תגובת התובעת
אני מודה כי אכן היה תנאי כזה, וניסיתי לתת לה לאכול כל ארבע שעות וכך היה תמיד. לפעמים בסטייה של פחות מעשר דקות. היו פעמים בודדות כחמש במספר שחרגתי מזמן זה אבל לא יותר. הייתה רק פעם אחת ויחידה שבתה בכתה מאוד מאוד והייתה נראית רעבה ונתתי לה כחצי שעה לפני ובאותו יום הקיאה, ולמחרת הייתה חולה, ואפשר שזה גם בגלל המחלה. אני הייתי מאוד משקיעה בה כמו שאני משקיעה בכל הילדים, וניסיתי בצורות שונות להרגיע אותה. אבל צריך להבין שיש עוד ילדים במשפחתון, וכולם רוצים יחס ואני צריכה לתת לכולם בשווה. הייתי מאוד אחראית בנושא הזמנים, אפילו כשההורים שלה היו שוכחים לציין מתי אכלה בפעם האחרונה, אני זאת שהתקשרתי וניסיתי ליצור קשר, והם אלו שלא תמיד ענו. עשיתי כל מה שאמרו לי. הם אלו ששינו את סדר המאכלים לעיתים קרובות, בהתחלה הביאה לי הרבה יוגורט, ואח"כ לא רצתה שאתן לה לאכול יוגורט. עשיתי כל מה שהיא אמרה לי, אפילו מים לא נתתי אלא רק על פי הדרכתה של האמא. הייתי שולחת הודעות ותמונות ומיידעת את האמא על הדברים. עשיתי באמת כל שביכולתי, לא הפרתי את החוזה.
לשאלת ביה"ד האם את מוכנה להישבע שלא היו מעל שבע פעמים שבהן לא נתת לה לאכול כל ארבע שעות בחריגה של יותר מעשה דקות?
ענתה התובעת בחיוב.
תגובת הנתבעת
צריך להאכיל כל ארבע שעות בדיוק! ולא אוכל נוזלי אלא סמיך. היא לא הבינה מה יש לבתי והיא לא קיימה את החוזה ולכן הוצאתי את בתי. ואינני חייבת את החודש הנוסף.
דיון
נק' לבירור:
1. על מי חובת ההוכחה בטענת רשלנות?
2. מתי התרשלות מצדיקה ענישה כספית?
3. האם התנהלות התובעת שהקדימה את הארוחה חמש פעמים היא סבירה?
4. האם מצופה מהפועל (המטפלת) להקפיד יותר מאשר המעביד עצמו (האם)?
1. על מי חובת ההוכחה בטענת רשלנות?
כשבעה"ב טוען שהפועל מתבטל במלאכתו והפועל מכחישו, כתב בתשובת מהר"ם בשערי תשובות (סי' נה) שמאחר ובעה"ב מוחזק בשכירות, ישבע שכדבריו כן הוא ויפטר או יהפוך השבועה על שכנגדו אם ירצה. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף קנז) נשאל בדבר ראובן ששכר מלמד ללמד בניו ובני חבירו לשנה. אחר חצי הזמן קם חבירו ושכר אחר וטען שלא שכרו לשנה אלא על תנאי אם יעשה מלאכתו כראוי, ושלא ימשך זמן השכירות אלא עד הפסח, והמלמד השיב שלא היה תנאי בשכירותו, ועוד שהוא לימדם כראוי. והשיב הרשב"א שמה שטען שלא שכרו לשנה אלא על תנאי אם יעשה מלאכתו לפי ראות עיניו ואם לא ימשוך השכירות אלא עד חג הפסח וכו' מאחר ולדבריו צריך לשלם לו עד הפסח נשאר חייב חמישה דינרים, והוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא.
כלומר, מאחר והמעביד הוא מוחזק במעות עליו להישבע ולהיפטר. בנידון שלנו יש הכחשה בטענות הצדדים האם הייתה התרשלות ולכאו' הנתבעת מוחזקת ועליה להישבע היסת ולהיפטר. ברם, כל זה נכון בטוענת טענת ברי, אולם בניד"ד כל טענותיה הן טענות שמא שהרי אינה יכולה לדעת האם היה איחור או הקדמה בהגשת הארוחות.
2. מתי התרשלות מצדיקה ענישה כספית?
ישנו פס"ד של בית הדין הרבני האזורי אשקלון מחודש טבת תשס"ח (ובפסקי דין רבניים מאגר מקוון פס"ד רלב), שם דנו בתביעת גננת לפיצויי פיטורין ולתשלום דמי הבראה. להלן ציטוט מפס"ד:
"נציג העמותה הנתבעת טען בדיון שיש הצדקה לפיטורי התובעת מחמת רשלנות, התובעת עזבה את הגן שלושה ימים ללא הודעה והשאירה את הגן ביד בחורה בת 17. התנהגות זו לטענתו מצדיקה פיטורים ללא פיצויים. התובעת הכחישה את הטענה שהועלתה כנגדה. היא טענה שלא היתה התרשלות. העמותה עצמה העסיקה בקייטנות בנות בגיל 17. מדובר בנערה אחראית ולא הייתה שום הזנחה מצידה. ראשית, יש להבהיר שהיות וכל עניין הפיצויים נובע ממנהג המדינה על כן מה שקובע לעניין זה הוא מנהג המדינה, במקרה של פיטורים כתוצאה מהעדרויות ורשלנות.
ביה"ד ברר את העניין מבחינה משפטית והברור העלה שהנוהג בעניין זה, וכפי שנקבע בתיקים משפטיים שונים, שלא כל רשלנות מצדיקה שלילת פיצויי פיטורים. ונצטט קטע השייך לעניינינו מתוך מאמר של עו"ד פורת (על יסוד תקדימים משפטיים):
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורין או הפחתתם עליו לשקול שיקולים כגון מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד או שהעובד התכוון לגרום למעביד… משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את הפרות המשמעת, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל…".
אין ספק שבמקרה הנדון מדובר באשה אחראית שעשתה את עבודתה כל הימים נאמנה. הילדים גם לא הופקרו ונמסרו ביד בת שירות האמונה על כך. מדובר גם במקרה חד פעמי. וגם אם נניח שהיא טעתה בשיקוליה אין שום הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים.
על כן סבור ביה"ד שאין צורך להיכנס לברור הטענות, האם היתה כאן התרשלות או לא. כי גם אם נניח שהיתה התרשלות, אין זה מצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים.
יחד עם זאת ראוי לציין שהחוק קובע שנטל ההוכחה על ההתרשלות מוטלת על המעביד. התובעת כאמור לעיל מכחישה שהיתה רשלנות וספק רב אם הרים המעביד את נטל ההוכחה. אבל כאמור לעיל, גם אם הוכח שהיתה רשלנות במקרה הנדון אין כל הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים. על כן פוסק ביה"ד שהעמותה חייבת לשלם את הפיצויים".
עד כאן הציטוט מפס"ד של ביה"ד האזורי אשקלון. לכן, בניד"ד עלינו לדון האם הייתה התרשלות מצד התובעת, ואף אם נמצא שהייתה התרשלות צריך לבדוק האם זו התרשלות ברמה גבוהה המצדיקה שלילת פיצויים כספיים.
בית הדין שאל את התובעת: כמה פעמים נתת את הארוחה של הפעוטה קודם הזמן? תשובת התובעת הייתה, שלכל היותר היו חמש פעמים (כולל הפעם של הקדמה של חצי שעה). בית הדין שאל את התובעת האם היא מוכנה להישבע על כך, והשיבה בחיוב. בית הדין התרשם מכנותה של התובעת בדבריה.
3. האם התנהלות התובעת שהקדימה את הארוחה חמש פעמים היא סבירה?
מאחר והפעוטה שהתה במשפחתון כשלושה חודשים, והיא מקבלת ארוחה במעון פעמיים ביום, יוצא בחישוב פשוט שהארוחה הוקדמה בשיעור של 5/120 שזהו כ-4%. הנתבעת הודתה שגם בביתה יש מקרים נדירים של הקדמה או איחור. בית הדין שאל את הנתבעת האם בביתה השיעור של הקדמה או איחור של הסעודות נמוך משמעותית מ-4%, והיא השיבה שגם בבית קורה הדבר לעיתים נדירות אך היא מצפה שאצל המטפלת הדבר לא יקרה כלל.
4. האם מצופה מהמטפלת להקפיד יותר מאשר האם?
בכל התורה כולה, ובכל האנושות כולה, הדוגמא לרחמים היא הרחמים של האם על בניה, ואם כן לעולם לא נוכל לומר שהדרישה ממטפלת תהיה באופן שהאמא עצמה לא עומדת בו. ומאחר ושיעור הסטייה הנ"ל הינו שיעור נמוך מאוד, וגם בבית הנתבעת אירע כן, הרי הוא בגדר טעות אנוש המקובלת ולא בגדר רשלנות.
למרות כל האמור, זכותה וחובתה של כל אמא לדאוג לילדיה באופן המרבי, ואם התחושה האמהית של הנתבעת היתה שעדיף לבתה להחליף מסגרת, זוהי זכותה וחובתה, וטוב עשתה. מאידך, מאחר ולא הוכחה כלל רשלנות מצד המטפלת, חובת הפיצוי המוזכרת בחוזה עומדת בעינה.
מאחר ובכל זאת נגרם איזה צער לנתבעת ע"י הקדמת הסעודה בחצי שעה פעם אחת וכדי להשכין שלום, בית הדין הציע פשרה בין הצדדים, ודבריו התקבלו.
בתוך הדיון, הנתבעת העלתה את האפשרות שתפנה לרשויות בתלונה על התובעת. בית הדין הבהיר לנתבעת, שמאחר ולא נמצאה שום תשתית ראייתית לרשלנות, ואדרבה, הרושם הכללי הוא של טיפול בגדר הנורמה, אין מקום לפניה לרשויות, ופניה שכזו במציאות שכזו אסורה על פי ההלכה מדין גורם נזק לחברו על לא עוול בכפו (ויתכן שאף מדין 'מוסר'). ברור ופשוט, שלפעמים חובת האדם לערב את הרשויות וכגון שישנו חשש סביר של סכנה לאחרים ובייחוד לתינוקות, ועל כגון זה נאמר הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו. ואולם במקרה שאין סיבה לדאגה, הפגיעה הנגרמת ע"י עצם עירוב הרשויות היא נזק גדול ובלתי מידתי לחשש, מאחר וע"י עירוב הרשויות יווצר שם רע לתובעת ויגרם נזק רב לפרנסתה. בית הדין הביע את בטחונו ביושר הפנימי של הנתבעת ובמידותיה הטובות שתדע להתעלות מעל התחושה הסובייקטיבית, ותדע לדון את חברתה לכף זכות, ביחוד בתקופה זו של ספירת העומר. והאמת והשלום אהבו.
החלטה
א. בית הדין קובע שלא נמצא דופי בהתנהלות התובעת, ואף אין מקום לפנות לרשויות בעניין זה.
ב. על פי הפשרה המוסכמת בין הצדדים, על הנתבעת לשלם: 1200 ₪, עד ארבעה תשלומים חודשיים עוקבים החל מסוף החודש הנוכחי.
ניתן היום כ"ד אייר התשע"ח (9.5.18)
